לניסים בכר לא היה זמן לסייר בבית הספר מפאת עומס העבודה. הוא טבע במשימות משרדיות, בשיחות עם מורים, תלמידים והורים ובטיפוח הקשרים עם אנשי הממשל התורכי. באותו חודש תמוז, תרנ"ז (1897), הוא יצא לסיור בבית הספר עם השליח של 'כל ישראל חברים', האדון בנדיקט, שהגיע לפקח על הנעשה בבית הספר "תורה ומלאכה". המנהל ניסים זכה להובילו בכל כיתה ובית מלאכה.

"התקבלתי לבית הספר למורים!" נשמעה צעקה בכל רחבי הבית. כולם רצו מכל החדרים לחזות במתרחש. קלייר, אחותי הגדולה, רק בת 14, נוסעת לפריז.
"ישתבח שמו, כמה שאני שמחה! קולולולולולולו..." התחילה אימא אומרת בהתרגשות. היא הייתה מוכנה לרגע הזה כל כך הרבה זמן, ולא חשבה על הגעגועים או על כל קושי שיכול להיות. אני, אלגרינה, אחותה הקטנה של קלייר, כבר התחלתי להתגעגע.

"מדאיג אותי שאנחנו שופכים את התינוק עם מי האמבטיה," אמרה וניתקה את השיחה.
"מה זה היה, סבתא? עם מי דיברת?" שאלה נועה.
"חברה שלי מבית הספר בעיראק, מרסל." ענתה סבתא וראשה עדיין בשיחת הטלפון.
"בית ספר בעיראק? אבל זה לא נשמע כמו העיראקית שאת מדברת, לא?" התעניינה נועה.

על בתי הקפה של סוס שמעתי עוד בפאריז. 'אקזקטמו' כמו אצלנו. איש לא הכיר אותי שם והרשיתי לעצמי לעמוד קצת בפתח, ולהביט לשני הכיוונים. פנימה, אל השולחנות, הפטפוטים וריחות הקרם והסיגריות, וגם החוצה אל הרחוב. ואל בית הכנסת שעמד ממול. ערב שבת היה. בין השמשות. בתוך בית הקפה כבר היו לפחות שני מניינים של יהודים. הבחנתי באברהם ויעקב פוסעים לכיווננו. שפת הגוף שלהם העידה בהם שפניהם אל בית הכנסת. "תראה אותם", מלמל אברהם הגבאי. כבר זמן רב שבקושי, בכאב ומתוך עלבון, הוא אוסף מניין לתפילה.

הוא נזכר איך בנערותו החזיק בהתרגשות בעותק הראשון של עיתון "המגיד" שהגיע אליו. זו הייתה המתנה הטובה ביותר שאבא שלו העניק לו אי פעם. הכול כתוב בעברית והוא עוד לא ממש ידע להשתמש בשפה הזו. זה היה השבועון היהודי הנפוץ ביותר בקרב יהודים בתפוצות! מאז הוא למד ושינן עברית ללא הרף.

"מר גבאי, אינך חייב לשלוח את בנך ל'תלמוד תורה' הזה," הפציר משה פרסקו.
"כבודו, החכם הזה גובה תשלום מופחת ואינני רוצה שילדי יסתובב ברחוב," השיב לו מר גבאי תוך כדי תיקון הנעליים שנערמו בפתח חנותו.
"אני בטוח שהחכם איש ישר ובעל מידות טובות, אבל האם התפנית לבקר בתלמוד תורה שבו בנך לומד?" שאל פרסקו.

"אני מרגיש שאין שום פתרון מועיל, כאילו אני רוצח את הקורבן ובא ללוויה," ציטט חכם נחום לסולטנה אשתו פתגם בערבית מצרית.
"חיים, עשית נכון... לא רצחת אף אחד."
בתקופה האחרונה חיים נראה לסולטנה שונה והיא דאגה לשלומו. זה כבר זמן רב שהמצב פה במצרים לא כל כך טוב.

"אכלת היום?" שאל שרל את התלמיד החכם שפגש בביקורו ביפו.
"לחם," ענה זה.
"ומתי נאפה הלחם שאכלת?" הקשה שרל.
"לכבוד שבת." היה זה יום שלישי.

חודש ניסן, האביב בפתח, זמן ברכת האילנות, הברכה שנאמרת על אילנות המאכל המלבלבים. האילנות מתחילים לפרוח ואפשר לחוש באביב המתקרב. משפחות היהודים בלוב החלו מנקות את הבתים, פסח בא.
דוד לביא עבר ואסף את החבורה. ניסים בוארון גר ממש בית לידו, בשביל אפרים גויטע צריך להלך עד קצה הרחוב ליד כיכר העיר ויוסף צרור בכלל גר בצידה השני של הכיכר, ליד בית הכנסת. בנגאזי היתה עיר מיוחדת. יכולת למצוא בה בתי כנסיות לצד מסגדים וכנסיות, שלוש דתות חיות זו לצד זו בשלווה יחסית.

הם תלו את הכרוזים וחילקו אותם מול העיניים של המנהל יוסף נחמה, בעוד הוא עומד וכעסו ניכר על פניו. הם לא ישתקו, אף שאיים שלא ייתן להם תעודות גמר. בכלל, המורים חייבים להבין מה חשוב באמת. אנחנו רוצים שכל ילד בבית הספר ישאף להיות ציוני דובר עברית, לא יווני דובר צרפתית.

עטייה ולניאדו היו מלגלגים עלינו.
"אתם הפראנקוס, מלאים בכסף ולא משלמים מיסים לקהילה!" היה אומר לניאדו.
"למה נראה לכם שזה בסדר שההורים שלכם מסתובבים בלילות שבת בגנים כמו מוסלמים? עדס, בשבת ראינו את ההורים שלך מטיילים. איזה בושות! מנסים להיות גויים! " צעק עלינו עטייה.
"משחקים אותה אירופאים!" הוסיף לניאדו...

"את מאמינה שעברו חמישים שנה מאז שהקימו פה כל ישראל חברים את בית הספר שלנו?" חכם משה חי נזכר.
"חמישים שנה, אתה בטוח? זה נשמע לי המון זמן..." אמרה מאהי.
"ארבעים ותשע שנים אם נדייק. אני זוכר את יומי הראשון בבית הספר... מיד כשנפתחו בתי הספר של כל ישראל חברים, כבר ב-1898, חכים אקאג'אן כעס וחשש שכל ה"מַכְּתַבּ חָאנֶה", שבהם למדו הילדים, יהיו בסכנת סגירה.

"בשם אלהים המבורך... אשר ברא את השמיים ואת הארץ, והנהיגנו בחרבה דרך ים סוף לארץ אשר הבטיח לנו, הנני, אדולף יצחק יעקב כרמיה נשבע שלא אשקר. והיה אם אמצא נשבע לשקר, יענישני ה' אלוקינו בצרעתו של גיחזי ונעמן ובעונשו של עלי, ותפתח האדמה את פיה ותבלעני חיים, כמו את דתן ואבירם".
אדולף כרמיה לא היה רגיל לשבת על דוכן הנאשמים. הוא לא האמין שהוא עומד לדין על אותן האשמות שווא שמצא עצמו כעורך דין מייצג לא מעט יהודים.

"מה זה, אברהם? שמעת את הפיצוץ הזה? אברהם? איפה אתה? מה אתה עושה? " שמעתי את אימא מבוהלת מבעד לדלת.
"רג'ינה, אני חייב לבדוק מה זה! זה היה ממש קרוב, מעולם לא שמעתי כזה פיצוץ רציני, מקווה שזו לא עבודה של מפגעים. אני רץ!" ענה לה אבא בקול דרוך ויצא החוצה. הם לא ידעו שהתעוררתי מהרעש.
"אברהם, חכה רגע, זה מסוכן!" ניסתה אימא לצאת אחריו. הוא כבר לא שמע אותה ובדרך חזרה הביתה היא פגשה בי וחיבקה אותי חזק במיוחד.