עטייה ולניאדו היו מלגלגים עלינו.
"אתם הפראנקוס, מלאים בכסף ולא משלמים מיסים לקהילה!" היה אומר לניאדו.
"למה נראה לכם שזה בסדר שההורים שלכם מסתובבים בלילות שבת בגנים כמו מוסלמים? עדס, בשבת ראינו את ההורים שלך מטיילים. איזה בושות! מנסים להיות גויים! " צעק עלינו עטייה.
"משחקים אותה אירופאים!" הוסיף לניאדו...

תכלס, אני לא בטוח שלניאדו התרגש מעניין הצניעות, אבל הכסף שלא שילמנו למיסים היה משגע אותו. בעיקר שלופס ענה לו שרק בזכות הכסף הזה שההורים שלנו תורמים לקהילה הוא יכול ללמוד בבית הספר. לניאדו כל כך כעס, הרוחות התלהטו. אני לא זוכר מי עצר את המכות, אבל נשארנו עם כמה צלקות מהמריבה הזו.
לניאדו היה ילד שובב וכל המורים תמיד הציקו לו. "אתה לא תוכל להמשיך ללמוד פה אם לא תגיע כל יום", הוא אהב לישון בשבת ואף פעם לא הבין למה הלימודים ממשיכים גם ביום המנוחה של היהודים. אבא שלו היה סוחר ואמא שלו התעסקה בנדל"ן- מכירת וקניית בתים, כולם הכירו אותם והם מצידם לא חשבו שזה כל כך נורא שהוא לא הולך לבית הספר בשבתות.
באחד הימים הוא דיבר בגסות למר לוי שהיה המורה הכי קשוח בבית הספר, לא היו הרבה אמיצים שהעזו להתעסק איתו. מר לוי חשב שהגיע הזמן לחנך את לניאדו והוא החליט להעמיד אותו בחצר מול כולם בהפסקה ולנזוף בו. עמדנו כולנו שם בחצר ושמענו אותו.
"אדון לניאדו היקר, רוצה שאספר לכל הילדים מה עשית?" לניאדו שתק באדישות.
"אני רואה שאתה לא ממש מבין את חומרת מעשיך. בבית הספר שלנו לא יתכן שתלמיד ידבר בגסות למורה שלו ולא יכבד את צוות המורים, ואתה? אתה עברת את הגבול... אמר מר לוי מאופק.
"אתה מוזמן להעיף אותי הביתה" אמר לניאדו תוך שהוא מסתכל לו בעניים בלי בושה.
לופס הפתיע והחליט שהוא לא שותק "המורה, הוא לא אשם, אתה לא מרשה לנו לעשות כלום חוץ מללמוד".
"מר לופס, לא נראה לי שהבנת לשם מה נועד בית הספר", השתיק אותו מר לוי.
עטייה ניסה גם: "נכון, ובכלל, למה כולם צריכים ללמוד בשבת? אנחנו רוצים גם חופש כמו לניאדו"
הררי המשיך: "המורה, אתם בכלל לא מתייחסים לדברים שאנחנו מבקשים, למה אי אפשר להקל עלינו קצת עם כל לימודי התורה האלו?"
אני רק שמעתי את עצמי רועם "צודקים!", אחרי שהות קלה התחלתי גם לצעוק "לניאדו, לניאדו, לניאדו!" כולם הצטרפו לקריאות.
מר לוי היה נראה כל כך כועס ואדום אבל לנו זה כבר לא היה משנה, לקבוצת התלמידים הזו היה כח! ולניאדו? הוא היה כל כך המום שאפילו הוא יצא מהאדישות שלו וחיוך עלה על פניו.
אתם בטח רוצים להבין מי אלו עדס, לניאדו, לופס, עטייה והררי ומה הקשר בינהם. הקשר הזה התחיל בבית הספר של אליאנס בחלב שהוקם ב-1862. אנחנו התחלנו ללמוד בו בסוף המאה והאמת שבהתחלה באמת לא היה ממש קשר ויותר הקנטות ועלבונות הדדיים. אחרי שהתחברנו, ההורים שלנו אמנם היו מופתעים, אבל אנחנו שהבנו שאנחנו באים מבתים מאוד שונים לא נתנו לזה להפריע לנו להיות יחד.
אני עדס, אולי יותר נכון יהודה, אבל כולם קוראים לי עדס מאז שאני מכיר את עצמי. אני גר בחלב שבסוריה. לופס, הררי ואני היינו מהפראנקוס. זה היה השם בו קראו לסוחרים יהודים ולא יהודים שבאו מאירופה, בדרך כלל מאיטליה, והתיישבו בגלל המסחר שלהם בחלב מאתיים שנה לפני שהקימו את בית הספר של אליאנס. הפראנקוס הגויים הרגישו זרים בחלב אבל אנחנו, הפראנקוס היהודים מצאנו שפה משותפת עם הקהילה היהודית המקומית. הסוחרים מהמשפחות שלנו השתקעו בעיר, הביאו אליה את משפחותיהם מאירופה ואף נשאו נשים מבנות המקום. המשפחות שלנו באו מאירופה והחליטו להצטרף לקהילה הספרדית.
עטייה היה מדבר ערבית והיה מהמוסתערבים שהיו יהודים שומרי מצוות אבל מנהגיהם ותרבותם היו כמו של הערבים, למנהיג שלהם קראו שייח' אל-יהוד והיתה להם שושלת של דיינים ממשפחת דיין שעמדו בראש הקהילה.
לניאדו היה ממשפחת הרבנים של משפחת לניאדו שהיו ספרדים עוד מגירוש ספרד ודיברו לאדינו. המוסתערבים, החברה של עטיה, נתנו להם את הרבנות מיוזמתם, אבל זה לא ביטל את משרת הדיין המוסתערבי. שתי הקהילות האלו חיו כמעט ללא חיכוכים, כשכל אחד מכבד את השני ונותן לו את מקומו, הרב הספרדי נתן את הטון. הוא היה כותב ספרי פסיקה, ודאג לשמור על קשר עם רבנים בארצות אחרות.
אחרי אותה תקרית של לניאדו עם מר לוי, כולנו חטפנו עונש להישאר כמה שעות בבית הספר אחרי הלימודים וכמובן ללמוד עוד. זה מצחיק שדווקא לניאדו כל כך התנגד ללימודים בבית הספר בתור בן לשושלת של רבנים. שנשארנו כולנו שם הוא כעס והתלונן.
"אני לא מבין למה צריך שנדע את כל התנ"ך? ולא מוותרים על אף פרשן בתורה- אבן עזרא, רש"י, רשב"ם? ובנביאים? אוהו, כל פרשן עם כל מילה שהוא כותב לכל סיפור... השנה הם בכלל הגזימו. בגיל עשר ידעתי את כל שישה סדרי משנה ועכשיו אני צריך ללמוד את כל הגמרא? "
"שמעתי שגם מתכננים לנו עוד ועוד פרשנים של שישה סדרי משנה, זה בלי הצרפתית...גם שפה גם היסטוריה, די!!" אמר הררי.
"אולי שווה לצאת לעבוד , לפחות יצא לנו משהו מזה." הוסיף לופס.
נראה לי אני שנה הבאה עוזב את בית הספר", הכריז עטייה, "אפילו שמעתי את ההורים שלי חושבים על זה, הם אומרים שילדים בגיל 11 צריכים קצת יותר חופשות."
אני ידעתי שאין לי סיכוי, להורים שלי היה הרבה כסף והם תרמו הרבה ממנו לחינוך בקהילה. אבא שלי היה צורף ואמא שלי עבדה בייצור משי. גם אבא של לופס שהיה רופא לא באמת היה נותן לו לעבוד במקום ללמוד תורה כנער.
אצלי בבית אמא שלי היתה משכימה אותי מידי יום כבר בשש בבוקר "יהודה, קום! יום של לימוד תורה". אבא שלי היה קורא לי "חכם יהודה", כאילו ככה יגשים את חלומו שאהיה תלמיד חכם ואמשיך את השושלת של רבני חלב שהיו ידועים בפסיקה שהייתה בדרך כלל לא מחמירה ושואפת להמנע ממחלוקות גדולות וסוערות. באותו הזמן, כמעט כל החכמים עבדו ולמדו תורה. אבא חלם שבנוסף להיותי תלמיד חכם אהיה גם צורף כמותו אבל אותי עניינו דברים אחרים...
חלמתי שאמצא את עצמי רופא בכיר שמטפל פה ביהודים, חלמתי שאקים בית חולים יהודי שיעזור ליחסים שלנו עם המוסלמים. חלמתי שאם אהיה ממש מצליח אוכל גם להשפיע על חוקי עומר ולבטל את ההגבלות של השלטון המוסלמי על היהודים. ואת כל זה חלמתי לעשות עם החבורה האהובה שלי. דמיינתי את לניאדו מקורב לשלטונות המוסלמים ועושה דברים לטובת הקהילה היהודית הגדולה של חלב, לופס יהיה כמו אבא שלו וכמוני רופא בכיר ומצליח, הררי כל כך חכם שבטח יהפוך לרב מוביל בקהילה. לגבי עטייה, היה לי ברור שהוא יגיע רחוק... אולי שייח אל יהוד?!
החבורה שלנו נפרדה בשנת 1947, דברים השתנו בחלב, כולנו גרים בישראל ואפילו מצליחים להפגש פה ושם ולהעלות זכרונות מבית הספר. אף אחד מאיתנו לא שוכח את העונש של מר לוי שהפך אותנו לחבורה שאנחנו.