חאלב, הנקראת במקורות היהודיים ארם-צובא היתה העיר השלישית בגודלה באימפריה העות'מנית (אחרי איסטנבול וקהיר). העיר שימשה מרכז חשוב לא רק מסחרית אלא גם רוחנית. הקהילה היהודית בארם צובא-חאלב התגבשה מגירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492) ועד שנת תק"ס (1800). בשנים הללו קיבלה קהילת חאלב את אופיה המיוחד, כששלושה פלגים יהודיים ממסורות ותרבויות שונות חיו בה בשלום ואף נישאו זה לזה. שלושת הקהילות היו המוסתרעבים שהיו היהודים שחיו בארצות ערב טרם גירוש ספרד, הפראנקוס שהגיעו לארם צובא לאחר גירוש יהודי ספרד מאירופה ועסקו בסחר בינלאומי וקהילת הספרדים שהיו ממגורשי ספרד.
קהילת חאלב הייתה מסורתית ושמרנית, היו בה ישיבות רבות בעיקר לאחר בואם של מגורשי ספרד, ובהן למדו בשיטה מיוחדת לחאלב. במאה ה- 18 החלו היהודים הספרדים להטמע באוכלוסייה היהודית המקומית. בתי כנסת, בתי קברות וחברות קדישא של הספרדים, שהיו נפרדים עד אז, אוחדו. שלושת "חשובי הקהל", חברי בית הדין, היו מוסד של קבע. ה"חכם באשי" מונה בידי הסולטאן העות'מאני. בראש עמדו ראשי הרבנים וחברי בית הדין ואחריהם מורים. הפילנתרופיה היתה מפותחת בחאלב יותר מאשר בדמשק בזכות משפחות הפראנקוס שיסדו קרנות צדקה.

בשנת תרכ"ט (1869) נפתח בית הספר לבנים של אליאנס ובשנת תרנ"ד (1894) - בית הספר לבנות. כשבעה בתי ספר פעלו בסוריה- שניים מהם בדמשק והשאר בחאלב. ארבעה מתוכם היו בתי ספר לבנות ובכולם נשמר לימוד תורה באופן מובהק. העיר חאלב הייתה מרכז הלכתי חשוב ורבני העיר היו בעלי סמכות הלכתית גבוהה.
בשנת תרס"ח (1908) בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים, באו לחאלב יהודים שנמלטו משירות צבאי בטורקיה. בתר"ע (1910) היו בחאלב כ- 35,000 יהודים. באותה התקופה החלה הגירה לאמריקה. עד תרע"ד (1914) עלו רבים לארץ-ישראל במסגרת העלייה השנייה. במפקד שנת תש"ג (1943) כבר היו בחאלב רק 17,000 יהודים, לאחר גל עזיבה ב- 1941 בעיקר לארץ ישראל.בתש"א (1947) נותרו בחאלב כ- 10,000 יהודים, בשנת תשנ"ז (1997) נותרו בסוריה כולה כ- 250 יהודים.