"את מאמינה שעברו חמישים שנה מאז שהקימו פה כל ישראל חברים את בית הספר שלנו?" חכם משה חי נזכר.
"חמישים שנה, אתה בטוח? זה נשמע לי המון זמן..." אמרה מאהי.
"ארבעים ותשע שנים אם נדייק. אני זוכר את יומי הראשון בבית הספר... מיד כשנפתחו בתי הספר של כל ישראל חברים, כבר ב-1898, חכים אקאג'אן כעס וחשש שכל ה"מַכְּתַבּ חָאנֶה", שבהם למדו הילדים, יהיו בסכנת סגירה.

מרבית הילדים ואפילו עשר בנות למדו שם, בינהם הבנות של חכים אקאג'אן. אם אני לא טועה, רוב היהודים שמחו שאליאנס פתחו בית ספר. חכים אקאג'אן פחד מהתבוללות שעלולה להתחיל אם יפסיקו ללמד עברית ולימודי דת, הוא ממש האמין במכתב כמקום מצויין לחינוך הילדים..." חכם משה חי נזכר. "אוי, החכים אקאג'אן, איזה אדם יקר וגדול" הוסיפה מאהי.
חכם משה חי הרגיש שחכים אקא ג'אן, מורו ורובו, כיוון אותו, בלי מילים לכתוב ספרים, לחנך, להמשיך לשמור על המסורת ולעלות לארץ ישראל.
אתמול כבר לקחו את כל החפצים הגדולים באניה לישראל, הרגע הגדול הגיע. ילדיהם עלו בעליית הנוער לארץ הקודש, הם היו היחידים שנותרו מבני משפחתם פה בכרמאנשאה (kermanshah). את המכתב האחרון מהילדים הם קיבלו לפני שבוע והוא כלל ברכות על החלטתם לעלות לארץ, "סוף סוף אתה מממש את חלומך ואת כל מה שדרשת עליו, אבא", כתבו הילדים. לצד הברכות היו הוראות מפורטות כיצד עליהם לנהוג בבואם ארצה.
"הילדים יחכו לנו כשנגיע?" מאהי אשתו ניסתה להתעסק בפרטים הטכניים, אבל לא הצליחה להסתיר את חוסר השקט וההתרגשות שאחזו בה.
"מאהי יקרה, הם יחכו, אל תדאגי" ניסה חכם משה חי להרגיע.
"אני לא בטוחה שארזתי את כל התיקים היטב, מה נעשה אם נשכח פה משהו? זה לא שנוכל לחזור... אולי אעבור שוב על הכל?"
"לא נוכל לחזור, מה שנשכח דינו להיעלם מלב. שבי, תירגעי, מאהי, לא נותר לנו עוד מה לעשות עד נסיעתנו. בדקת הכול כבר כמה פעמים..." היא התיישבה ושניהם שתקו מספר דקות.
"אני זוכרת ציטוט מהספר 'פרדס הדת', אני מרגישה שאנחנו מממשים את מה שכתבת בו בכך שאנו עולים לארץ הקודש סוף סוף." קטעה מאהי את השתיקה.
"תהיי בריאה, מאמאן, איך את זוכרת את זה?" חייך חכם משה.
"דברים חשובים לא שוכחים..." קמה מאהי לעיסוקיה. "יהודי יהיה שלם כששלושת סעיפי המצוות הללו – הדת, הלאום והמעשה יימצאו בו, ובחסרון אחד מהם יהדותו גרועה..." נאמה מאהי. "נעלה לארץ ישראל משום הדת הלאום והמעשה." היא קמה לסדר את המסודר.
חכם משה שקע שוב במחשבות ובזיכרונות. הוא נזכר בריח הספר שהגיע אליו לאחר הדפוס. ריח של חדש, למרות הדרך הארוכה שעבר הספר מירושלים. הוא ליטף אז את האותיות על הכריכה: פ"א, רי"ש... "פרדס הדת". מי היה מאמין שבארגון 'כל ישראל חברים' יחליטו להדפיס את הספר ולהפיץ אותו בבתי הספר של הארגון?
הוא האמין, אז וגם היום, שהספר חשוב לצעירים יהודים שבעבורם הדת, יחד עם הלשון העברית, הולכת ומאבדת משמעות ברגע שהם מסיימים את לימודיהם. התגובות של הקהילה היהודית לדבריו היו צוננות בהתחלה ולכן הופתע מהתמיכה שזכה לה כשיצא הספר. מי שבעיקר הפתיע אותו היה מנהל בית הספר של 'כל ישראל חברים' בכראמאנשה, אלי זילברשטיין, הוא היה תומך נלהב בהכנסת תרבות המערב לקהילות המזרח ולא היה נראה שיוכל לקבל את השילוב של מזרח ומערב כפי שהציע אותו חכם משה חי בספרו. מאהי העירה אותו מהרהוריו מעט מוטרדת.
"אתה יודע שארזתי כבר עשרה ארגזים רק לכתבי היד? וזה בלי כל העיתונים שכרכת ושמרת, כל הפיוטים, התפילות, תרגומים של הזוהר ופרקי אבות. אתה צריך להדפיס את כל מה שאתה כותב."
"אני צריך להדפיס את 'תפילה לשלום מלכות' שתרגמתי לכבוד המלך שאה פהלווי, הקהל בבית הכנסת ביקש עותק של התפילה. אני לא רוצה לעסוק בהדפסה, אלא להמשיך לכתוב. אנשים כבר שומעים בדרשות את מה שאני כותב, לא מספיק?" ענה חכם משה חי.
"אולי בישראל תהיה פנוי לזה יותר..." הציעה מאהי.
לא היו למאהי סיבות לחלום על זמן פנוי בישראל משום היכרותה עם הנמרצות של אישה. חכם משה חי עבד כמנהל חשבונות בחברה גדולה מדי יום, ובזמן שנשאר כתב וגם ניהל את הקופה של ועד הקהילה היהודית – אנג'ומאנה יהודיאן. הוא עמד בראש הפעילות הדתית, ניהל את התפילות בבית הכנסת ודרש את דרשותיו ברבים. העלייה לישראל היתה הרפתקה שאין לדעת מה תוליד מחד ומאידך היה ברור כי חכם משה חי ימשיך לפעול למען יהודים.
הם הגיעו לארץ ישראל. "אבא, אימא!" התנפלו הילדים בחיבוקים עזים, "כמה טוב לראות אתכם".
"שהחיינו וקיימנו לזמן הזה, ילדים" בכה חכם משה חי אהרוני. מאהי לא הצליחה להוציא מילה ורק חיבקה ונישקה ללא הרף את הילדים כאילו נולדו מחדש.
שמחת המפגש עם הילדים הייתה גדולה. הילדים הכירו את ארץ ישראל ולכן החליטו בני הזוג אהרוני לקבל כל הצעה שלהם. הם טענו שהעיר תל אביב היא המקום הטוב ביותר לגור בו בבואם לארץ. מאהי וחכם משה חי מצאו עצמם מנסים להסתגל לחיים החדשים בארץ שחלמו עליה כל חייהם. השנה היתה שנת 1953 ובישראל, ההתבוללות שהיתה כחרב על צווארם של יהודים בגלות, לא העסיקה את הציבור. חכם משה חי כמובן שמח על כך וניסה להבין מה עליו לעשות במקום שונה כל כך ממה שהכיר. המשימה הזו התבררה כקשה מידי.
"הפרנסה בארץ לא קלה כלל. שלוש שנים איני מוצא מה תפקידי במדינה הזו ומה עליי לעשות." הקול של חכם משה חי נשמע שונה מזה שהכירה מאהי, הוא היה שבור ועייף.
"גם אני איני מבינה איך זה ייתכן שאתה יושב בבית רוב היום, חשבתי שמיד תהיה עסוק בקהילה וכולם יבקשו את עזרתך למען הקהילה. אני לא מאמינה שזו המציאות בארץ הקודש שכל כך חלמנו עליה." מאהי לא הצליחה לעודד אותו.
"מאהי, אולי עליי לנצל את הזמן לכתוב את המילון הפרסי-עברי הראשון. אולי בורא עולם רוצה שבארץ ישראל אהיה עסוק ביהודי איראן? בארץ ישראל לא צריך לדאוג לתרבות העברית, אדאג אני לתרבות הפרסית-יהודית."
"ישתבח שמו... אולי..." הפטירה מאהי...
עברו שלוש שנים ויותר מיום הגיעם לארץ, חכם משה חי סיים את כתיבת המילון העברי-פרסי ואת החלק הראשון של המילון הפרסי-עברי. הוא החל עומל על הכרך השני של המילון מתוך תחושת שליחות גדולה לשמר את מסורת יהודי פרס.
בסתיו של שנת 1957 הוא נפטר. לבה של מאהי נשבר, אף שילדיה הקיפו אותה ודאגו לה. האנשים הרבים שהגיעו ללוויה ולשבעה לספר בשבחו של חכם משה חי והיו זיכרון למעשיו למען יהודי איראן, לא הצליחו לנחם. בימים שלאחר מותו עיינה מאהי בערכים האחרונים שכתב חכם משה חי במילון הפרסי-עברי. המילה האחרונה שתרגם מפרסית לעברית, יום לפני פטירתו, הייתה "תנפוס". נשימה.