הם תלו את הכרוזים וחילקו אותם מול העיניים של המנהל יוסף נחמה, בעוד הוא עומד וכעסו ניכר על פניו. הם לא ישתקו, אף שאיים שלא ייתן להם תעודות גמר. בכלל, המורים חייבים להבין מה חשוב באמת. אנחנו רוצים שכל ילד בבית הספר ישאף להיות ציוני דובר עברית, לא יווני דובר צרפתית.

את תנועת "תקוות ציון" ייסד יצחק כשהיה בן מצווה יחד עם עוד כמה תלמידים, שהאמינו כמותו שיש להפיץ את העברית באמצעות השתלמות מאורגנת למורים ולתלמידים. בעבור המנהל נחמה היה זה מרד בריבונותה של השפה הצרפתית ובכל ערכיה של אליאנס. הוא לא תיאר לעצמו שהסיפור יסתבך. המורים ניסו להניא אותו מהחלטתו לעכב את תעודות המורדים.
"מר נחמה, התלמיד יצחק מאיים שיפנה לדעת הקהל בעזרת העיתונות או בדרכים אחרות!" עדכן מבוהל מר רקנאטי, המורה להיסטוריה.
"יצחק לא מבין שלימודי עברית הם התחלה של היבדלות של היהודים ומול השלטונות מדובר בסכנה לקהילה היהודית, אני מקווה שלא יתייחסו אליו ברצינות בעיתונים," ענה נחמה מודאג.
"יצחק תלמיד חכם עד מאוד ומגיע ממשפחה מפוארת של רבנים. אמנם הוא בן 13 אבל יש סיכוי שיתייחסו אליו ברצינות," הוסיף מולכו, המורה לצרפתית.
"אני חושש שיש עוד תלמידים שמעוניינים להצטרף לאגודה שלו. הבעיה שהוא יוצר מתרחבת," אמר מר פלורנטין. מר נחמה השתיק את המורים בתנועת יד. הוא יצא אל התלמידים והכריז כי מעכשיו כל מי שלוקח חלק באגודת 'תקוות ציון' לא יקבל ארוחות בבית הספר. עד הצהריים, קולות התלמידים שהצטרפו למאבק התמעטו וכבר ביום המחרת נשארו באגודה ארבעה חברים וכמובן מנהיג החבורה, יצחק די בוטון.
באין כלי מלחמה רבים לתלמיד צעיר, די בוטון החליט לפרסם את המקרה בכתב עת מקומי, שממנו נפוץ הסיפור וקיבל גיבוי מכלל העיתונות היהודית. נחמה חשש שהידיעות יעוררו מתיחות עם השלטון ויערערו את מעמדם של בית הספר ושל הנהלת אליאנס בכלל. הוא החליט לזמן את די בוטון אליו לשיחה אישית.
"יצחק, ידוע לכול שאתה מייצר מהומה בבית הספר, איני מוכן לכך."
"אדוני המנהל, אנחנו מוכרחים לשמור על העברית ולהפוך אותה לחשובה מן הצרפתית. התעודה לא חשובה לי כמו העברית!" די בוטון דיבר בהתלהבות בניסיון לשכנע את המנהל.
"יצחק, יש לך תומכים בבית הספר ובעיקר בקהילה היהודית," התוודה נחמה בזהירות, "אני רוצה להציע לך הצעה. בתמורה לתעודת הגמר שלך, שחשובה יותר ממה שנראה לך משום שהיא תנאי הקבלה שלך להמשך הלימודים כפי שאתה יודע, אתה וחבריך תכתבו מכתב התנצלות על התנהגותכם."
"אנחנו לא חוטאים ולא נבקש סליחה. יהודים ובני יהודים אנחנו ורצוננו ללמוד את שפת עמנו," ענה נחרצות יצחק, שהבין שנחמה המנהל לא עומד לוותר לו.
לאחר חילופי דברים שחזרו על עצמם, הבין מר נחמה כי מלחמתו אבודה. הסיפור הזה עם די בוטון עורר את מתנגדי אליאנס לתמוך באגודה של יצחק ואף לפרסם פרסומים נגד אליאנס בעיתונים. הוא לא יכול להרשות זאת לעצמו. הוא היה מודאג מההשלכות והרגיש את טעם ההפסד כשחתם על תעודת הגמר של יצחק. יחד עם זאת, הוא ידע כי באליאנס כיבדו מאוד אמונות ותפיסות של תלמידים והורים, ומי יודע? יצחק עשוי להגיע לגדולות דווקא בזכות הנחישות שלו. לא בכל יום זוכה מורה להכיר תלמידים בעלי תחושת שליחות שכזו כבר מגיל צעיר.
עם סיום לימודיו באליאנס החל יצחק את לימודיו בקולג' צרפתי. אמו לאה, שהכירה אותו טוב מאוד, תמיד הייתה אומרת לו "קודם כול הבטח לעצמך הכנסה בלתי תלויה, אחר כך עסוק במידות הטובות." יצחק מיד היה חושב על אבא שלו שאיננו בחיים כדי לתת לו את ברכת הדרך. הוא כמעט שלא הכיר את אביו, הרב אברהם די בוטון, אבל חש קרוב אליו ומחויב אליו בזכות כל הסיפורים ששמע עליו. "אני בטוחה שהוא גאה בך והיה מברך על דרכך," הייתה אמו מרגיעה.
כשחזר לעירו לאחר לימודיו המשיך יצחק להיות פעיל, וכך בשנת תרע"ז (1917), כשפרצה הדלקה הגדולה בסלוניקי, מצא את עצמו רץ ברחובות העיר כדי לעזור לכל מי שהיה זקוק לסיוע. ממדי האסון היו בלתי נתפסים – ארבעים אלף יהודים נותרו ללא בית, הרובע היהודי נשרף כמעט כולו! הדאגה של יצחק הדירה שינה מעיניו. הוא נפגש בבהילות עם חברו, יוסף עוזיאל.
"יוסף, עלינו לגייס פעילים ולחשוב מה עושים עם כל המשפחות שישנות ברחוב. נפנה לשלטונות, נגייס כספים, אולי נדבר עם רבני הקהילה?" מוחו קדח.
יוסף הכיר את יצחק וניסה לדבר בהיגיון, "שמעתי שמדובר על יותר מארבעים אלף איש שהבתים שלהם נשרפו ואין להם איפה לישון. ראש הממשלה בכלל לא הגיב ונראה שהוא יעכב את הקמתם של בתים לכל המשפחות האלו. אנחנו לא יכולים לסמוך על עזרה ממשלתית!"
"כזו חוצפה," אמר יצחק, "אני לא מבין, איך בעלי הכוח לא ממלאים את תפקידם כאחראים על הציבור הזקוק להם? עלינו לחשוב איך נוכל לגייס כספים. דיברתי עם דוד שונינה, יו"ר 'אגודת אחים'. הוא אמר שיעזור לנו לחשוב כיצד לעזור להם ושיש לו קשרים טובים עם הדפוס. אולי יוכל לממן משהו שנרצה להפיץ, כרוזים? עיתונים?"
"כתיבה היא רעיון מעניין ואתה כותב מצוין, אולי תכתוב על כל מה שקורה כאן עכשיו ונפרסם לכל מי שנוכל? זה יעזור לגייס עזרה!" הציע יוסף.
יצחק חשב כי הכתיבה חשובה כדי לספר את הסיפור של יהודי סלוניקי לכל העולם, שילמדו ממנו לקחים וכמובן שגם בעבור גיוס עזרה. הוא תמיד חשב על שינוי רחב יותר. אין ספק כי את המומחיות שרכש בכתיבה שלו היה חייב למוריו בבית הספר, למרות כל המלחמות...
עוד באותו הערב ישב יצחק עד שעה מאוחרת לכתוב. הוא חשב שיצליח לקצר ולבסוף, כעבור שלושה חודשים, היה ספר מוכן והקורא בו קיבל פירוט מרתק בלדינו על אודות הדלקה שהשמידה יותר ממחצית בתי היהודים בסלוניקי, על אוזלת היד של הממשל, על הניסיונות לשכנע את הממשלה, על אנשים שמסתובבים ברחובות והעוני המחריף, על המשפחות שעזבו את העיר והתנועה של מרבית המשפחות אחריהם. כל ההכנסות מהספר הוקדשו להלבשת עניי העיר.
החיים גלגלו את יצחק למקומות בעלי השפעה. הוא התגייס לצבא היווני ושימש צנזור צבאי בשפות שונות. היה לעיתונאי והחליט לקבוע את משכנו בעיר היוונית הצפונית קסטוריה, שם ייסד את אגודת "בני ציון". באחת מההרצאות שנתן בשבת בבית הכנסת תיבל את דבריו בתפיסותיו.
"התנועה הציונית שמה לעצמה למטרה לדאוג לאחינו היהודים באשר הם. מדינת ישראל תהיה מקום מפלטם של אלו הסובלים מרדיפות ותהיה פתוחה ובטוחה לכל יהודי. נאמנות לרעיון הציוני אין בה סתירה לנאמנותכם למולדת היוונית. שייכותנו לעם היווני ובחירתנו בו כלאום אינה משחררת אותנו ממחויבותנו לערבות ההדדית בעבור כל יהודי באשר הוא."
בני הקהילה היהודית היו שבים לשמוע אותו באדיקות והוא החל לזכות בלא מעט תומכים. ארבע שנים אחרי הדלקה נפטרה אמו האהובה ושנה לאחר שנפטרה סיים את לימודי רפואת השיניים. הוא חש שמימש את צוואתה.
בעודו תולה את השלט מעל מרפאתו החדשה בעיר הצפונית, קסנתי, הוא ידע שעשה טוב. העיסוק בצורכי הציבור היה בנפשו ומטופליו ידעו שהוא אמנם רופא שיניים מקצועי, אך בין טיפול שורש לעקירה מחויבותו נתונה קודם כול לקהילה. הוא היה עמוס אך מסופק.
מדי פעם, על אף כל ההערכה הרבה שלה זכה, היה חולם על מפגש עם המנהל נחמה, מפגש שבו יצחק מתנצל והמנהל נחמה מספר לו עד כמה הוא גאה בו...