חודש ניסן, האביב בפתח, זמן ברכת האילנות, הברכה שנאמרת על אילנות המאכל המלבלבים. האילנות מתחילים לפרוח ואפשר לחוש באביב המתקרב. משפחות היהודים בלוב החלו מנקות את הבתים, פסח בא.
דוד לביא עבר ואסף את החבורה. ניסים בוארון גר ממש בית לידו, בשביל אפרים גויטע צריך להלך עד קצה הרחוב ליד כיכר העיר ויוסף צרור בכלל גר בצידה השני של הכיכר, ליד בית הכנסת. בנגאזי היתה עיר מיוחדת. יכולת למצוא בה בתי כנסיות לצד מסגדים וכנסיות, שלוש דתות חיות זו לצד זו בשלווה יחסית.

דוד היה זקוק לכמה שנים כדי לחזור ולהאמין בהשגחתו של הבורא ביחס לכל מה שקרה להם שם. בליבו האשים דוד את ניסים על שהביא את היין לחגיגה. אם בוחנים את המציאות נכון, אמנם ניסים הביא את היין אבל אפרים הביא את מפת השולחן הצחורה... ובכלל, כשהיו בדרכם חזרה הביתה היה זה יוסף שהחליט להפוך את המפה לגלימה חגיגית ולהלך איתה שמח וצוהל בחוצות העיר. ולבסוף עם יד על הלב, כל הרעיון היה שלו והאשמה הזו נשארה איתו, ואיתה גם את כאבי הלב והנפש.
כל חטאם היה שהיו יהודים. הם ידעו שבמקומות אחרים באימפריה העות'מאנית מעמדם של היהודים נמוך משל המוסלמים והנוצרים. גם על רדיפות שמעו ונחרדו. הם האמינו בכל ליבם שלהם זה לא יקרה. הם ידעו ששכניהם הנוצרים והמוסלמים בלוב מעריכים אותם. מעמדם של היהודים בבנגאזי היה טוב מאוד. היהודים הפכו לסוחרים בעלי שם, שימשו בתפקידים קונסולריים באימפריה העות'מאנית וכיהנו במועצת העיר.
היה זה שדה שהאילנות בו נותנים תוקף משמעותי לברכה ובדרכם אליו מצב רוחם היה מרומם במיוחד. ניסים זימר בקולו הנעים משירי חג האביב, אפרים ויוסף ליוו אותו במחיאות כפיים ודוד קיפץ בעליצות. ברכת האילנות סימלה בעבורם את תחילת הקיץ ורוחות של התחדשות עלו באוויר. האנשים יוצאים מהבתים, הנמל שוקק חיים, ההמולה חוזרת לעיר והאווירה בבנגאזי משתנה כולה. הם היו בשדה כמה שעות טובות ועד שבקבוק היין נגמר, חלקו נשפך על המפה ומרביתו מילא את בטנם. מבושמים קלות הם חזרו הביתה.
בעליצותם המשיכו לרקוד ולשיר. יוסף, כאמור, שם את המפה המוכתמת על כתפיו כגלימה. חלק מעוברי האורח הגיבו בחוסר סבלנות ומבטיהם בזו לחבורת הצעירים הקולנית והפוחזת. דוד זוכר את זוג הנוצרים שהצטלבו מולם וצעקו לעברם צעקות גנאי, "יהודים מנוולים, את דמו של מי שפכתם הפעם?" הוא לא חשב שהערה אגבית ומלאת שנאה תשנה את חייו ושמישהו יתייחס ברצינות לעלבון של נוצרים שטענו ברחבי העיר כי היהודים לועגים להם במפה מוכתמת בדם, זכר להריגת ישו משיחם.
כל מה שקרה מאז נחצב בזיכרונו והפך לסיוט מתמשך. הפעם הבאה שבה פגש את חבריו הייתה בבית המעצר. כמוהם הוא נקשר בשלשלות ברזל כבדות וחטף מכות רצח, הרבה מכות! מכות שפיצחו את עצמותיהם ואת נפשם. הם שבו לתא שלהם מדממים, שותקים וכואבים.
השהות בחג הפסח בתא המעצר, מוכים ומושפלים, הייתה בעבורם חלום בלהות, ששיאו היה בשבת חול המועד אז הוצאו לרחובות העיר וספגו מטר של קללות ואבנים מצד תושבי העיר. בתום היציאה לרחובות נתבשרו כי הקונסול הבריטי בבנגאזי החליט לנצל את זכויות השיפוט שניתנו לו באימפריה העות'מאנית והכריז שבתוך ארבעה ימים הם יוצאו להורג. ניסים ודוד, שהיו נתינים בריטים, היו מופתעים מאוד מההחלטה של הקונסול. אפרים ויוסף היו נתינים עות'מאנים ודווקא המושל התורכי של בנגאזי היה זה ששלח צבא להגן על היהודים הנמצאים בסכנה בבתי הכנסת ובבתיהם. להם באופן אישי זה לא ממש עזר. הפעם הם חזרו לתא המעצר מלאי זעם ונטולי רסן. הדברים יצאו מפיהם ומליבם בשטף.
"הנוצרים האלו, יימח שמם! מי הם חושבים שהם?" צעק בדמעות אפרים ובעט במיטת הברזל שרעדה כולה. "הם שונאים יהודים כל כך שהם מוכנים לעשות הכול כדי להתעלל בנו ולהרוג לנו את הנשמה."
"עלילת דם! זו פשוט עלילת דם ושנאה שאין לנו שום דרך לצאת ממנה!" רתח ניסים.
"אני לא מאמין שהם מאמינים להם, זה פשוט טירוף. אני לא מבין איך מילה של אדם יכולה לשלוח ארבעה צעירים לתלייה? איך אין לנו כוח כמוהם? קשה להיות יהודי, השנאה הזו בלתי נסבלת," לחש יוסף בייאוש ובכעס שלא היו אופייניים לו.
דוד שתק. הוא ידע שאבא שלו עושה הכול כדי להוציא אותם והאמין שהוא לא יוותר בקלות. אחרי מסכת ההשפלה שעברו ברחוב היה נדמה שאין מילות נחמה שיכולות לעזור לחברים שלו. אפילו הוא התחיל לפקפק בכוחו של אביו אחרי פרצופי השנאה, הקללות המרושעות שספגו היום והאבנים שהוסיפו כאב ועלבון לפצעים הקיימים.
במצב שבו היו כעבור ימים ספורים, מוכים ומושפלים, המוות היה נדמה כגאולה. המחשבה שלא יכלו לשאת נגעה דווקא לאסון שהמיטו על קהילת היהודים. השמועות סיפרו כי שלושים מתוך נכבדי הקהילה ספגו מכות קשות משום שיצאו להגנתם, שהמון אדם הקיף את בית הכנסת, שנכחו בו קומץ אנשים שהעזו להגיע לתפילת ערבית בשמיני של פסח. מישהו סיפר שההמון הזה איים לשרוף את המתפללים וספרי התורה והיהודים לא מעזים לצאת מבתיהם או שברחו למדבר.
חכם אליהו לביא, אביו של דוד, מונה ארבע שנים לפני כן לאב בית הדין בבנגאזי והיה למנהיגה של הקהילה היהודית בבנגאזי. הוא אכן ניסה להגיע לקונסול הבריטי ולדבר אל ליבו. ניסיונו האמיץ כשל. נדמה היה שהקונסול נחוש להוציא את גזר הדין בלי קשר למציאות, לקשרים ולחומרת המעשה. הקהילה היהודית רעשה וחרדה. היה ברור שהשעות דוחקות והזמן אוזל, בעוד כמה ימים יוצאו להורג הבחורים היהודים בפני כל תושבי העיר בכיכר המרכזית.
שאול לביא, דודו של דוד ואחיו של חכם אליהו לביא, היה פעיל לטובת יהודים בכל העולם במסגרת תפקידו ב'אליאנס – כל ישראל חברים'. הוא שימש באותם ימים קונסול אוסטרו-הונגריה בטריפולי ונציג 'כל ישראל חברים' שם. הוא ביקש את התערבותו של הקונסול הבריטי הכללי. הוא ידע כי ייתכן שזה לא יסכים להקשיב לדבריו ולא ירצה לשנות החלטה של בן בריתו הבריטי בבנגאזי. ארגון אליאנס שעמד מאחוריו נתן לו את התקווה לנסות.
נס התרחש. אין דרך להסביר את סופו של הסיפור מלבד השגחה גלויה שהתרחשה לנגד עיניה של עיר שלמה. היו שדימו זאת לגאולת עם ישראל ממצרים. הקונסול הבריטי הכללי דיבר עם הקונסול בבנגאזי וזה עזר לקבל צו מבית המלוכה הבריטי, ששחרר את חבורת האסירים היהודים. שאול לביא, דודו של דוד ואיש 'כל ישראל חברים', הצליח להציל את החבורה.
ימים של ייאוש, אשמה וחרדה הגיעו לקיצם בהגיעו של הצו המלכותי. החברים לא האמינו למשמע אוזניהם, עלילת הדם שנולדה מברכת האילנות התמימה נראתה כדרך ללא מוצא והגאולה לא נראתה באופק.
הם עמדו יחד חבוקים רגע אחרי שדלת חדר המעצר נפתחה. "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" קראו כל החברים יחד.
"לאן הולכים עכשיו?" שאל ניסים בקול את מה שכולנו חשבנו.
"אני לא יודע אם אני מסוגל להישאר בבנגאזי," ענה יוסף, "אני לא חושב שאוכל לעבור בכיכר אי פעם."
"בנגאזי כבר לא תיראה אותו הדבר. הייתי בטוח שנצא מכאן ללא רוח חיים," אפרים אמר בלחש מלווה באנחה כבדה.
דוד הרגיש שוב צורך להתנצל על כך שבאשמתו הכול קרה. ניסים טפח על שכמו. אפרים ויוסף כבר דמיינו איך הם עולים על אניית מסחר בניסיון לברוח מהגיהינום שהמקום הזה עלול להזכיר להם.
הקונסול הבריטי והצרפתי בבנגאזי הודחו ועזבו את העיר בעקבות הפרשה והיה נדמה שהכול נגמר, אך את דוד וחבריו הסיפור הזה לא עזב עד יום מותם.