במאות ה-18 וה-19 היו בבנגאזי כ-400 משפחות יהודיות. בין חכמי הקהילה באותה התקופה היו אליהו לביא, משה חכמון ויצחק חלפון. היהודים לא חויבו לגור בשכונה נפרדת, מצבם הכלכלי היה טוב ועשירי הקהילה תפסו עמדות חשובות בממשל הטורקי. בנגאזי הייתה צומת מסחר ימי ויבשתי כאחד, ויהודיה, בדומה ליהודי טריפולי, שימשו נציגי אירופה במקום ותרמו להעמקת השפעתן של איטליה ומדינות אירופיות אחרות. היהודים כיהנו במועצת העירייה והיו בעלי תפקידים קונסולריים של צרפת, איטליה ואנגליה. היהודים היו פעילים גם בפיתוח סחר השיירות עם אפריקה. מצבם הכלכלי האיתן של יהודי בנגאזי עורר עליהם את קנאת האוכלוסייה המקומית – לא רק המוסלמית, אלא גם הנוצרית. בתרכ"ב (1862) התלהטו היצרים ובבנגאזי התחוללה עלילת דם.

משפחת לביא הייתה משפחת חכמים משפיעים בקרב יהדות לוב. חכם שמעון לביא, שחי במאה ה-15, הנהיג את יהודי טריפולי עד סוף חייו. הוא תיקן את סדר התפילות כמנהג יהודי ספרד, הכשיר מורים לתלמוד תורה, שימש מורה הוראה, ייסד את בית הדין בעיר והנהיג את הנהגות העדה, הנהוגות עד היום. נוסף עליו, חכם אליהו לביא, שהיה אביו של דוד, מונה בשנת תרכ"ב (1862) לאב בית הדין בבנגאזי ולמנהיגה של הקהילה היהודית בבנגאזי. שאול לביא, אחיו של חכם אליהו לביא, שימש קונסול אוסטרו-הונגריה בטריפולי ונשיא של נציגות 'כל ישראל חברים'. שאול לביא היה שותף למאמצים של מנהיגים יהודים שונים להביא לשחרורם של הנערים. פנייתו לקונסול הבריטי הכללי סייעה להוציא צו שחרור מבית המלוכה הבריטי ולשים קץ לפרשה.
בלוב היו שני בתי ספר של 'אליאנס – כל ישראל חברים' ושניהם בטריפולי. נוסף על בתי הספר של הארגון, מינה הארגון נציגים (מעין קונסולים) שפעלו למען היהודים מול השלטון בכמה ארצות ובהן לוב. חובתם של 'כל ישראל חברים' לערבות הדדית כלפי יהודים הנמצאים במצוקה או צרה התקיימה בכל עיר ומדינה שבה נזקקו לה היהודים. בעלילת הדם בבנגאזי הצליח נציג 'כל ישראל חברים' להציל יהודים מגזר דין מוות.