"אכלת היום?" שאל שרל את התלמיד החכם שפגש בביקורו ביפו.
"לחם," ענה זה.
"ומתי נאפה הלחם שאכלת?" הקשה שרל.
"לכבוד שבת." היה זה יום שלישי.

התלמיד החכם המשיך, "לחם שנאפה באותו היום אני זוכה לאכול רק בערב שבת קודש. זהו ייחודה של השבת, לא?" הוא חייך לעומת הבעת פניו המודאגת של שרל.
"וכשייגמר הלחם?" המשיך שרל.
"האוכל יימצא. גם אם מאסתי בחיי עוני ורעב, איזו אפשרות אחרת עומדת בפניי?" שרל הנהן בנימוס ומיהר לחדרו לסיים את שהתחיל לכתוב להנהלת כל ישראל חברים. הביקור בארץ ישראל הדאיג אותו. אי אפשר היה שלא להבחין בדלותם של לומדי התורה. הם חיו בעוני מעורר חמלה ומלבד תפילות לאל עליון הם הביעו רצון שלא ידעו כיצד לממשו, לפתח את עבודת האדמה בארץ ישראל ולהימנע מחיי עוני. גם יהודי ארץ ישראל שלמדו פחות ועבדו בעבודות שונות לא מצאו את פרנסתם מספקת. הם אמנם לא הרבו להתלונן, אבל עתידם בישר רעות לשרל נטר והיה לו ברור שעליו למצוא פתרון כזה שייטיב איתם באמת. 'כל ישראל חברים' מוכרחים לעזור לאנשי הארץ לצאת מחיי עוני. הוא החל כותב להנהלת 'כל ישראל חברים': "כל אלה שביקרו את ארץ ישראל לפנַי, הגיעו פה אחד לידי מסקנה שרק על ידי עבודת האדמה אפשר לעזור לאחינו בני ישראל. כאשר גם אני הגעתי למסקנה זו, לא נשאר לי אלא לחשוב מה הם האמצעים הטובים ביותר להגיע למטרה זו." שרל כמעט לא הרים את ראשו, היה לו ברור שלא יוותר עד שישכנע אותם לסייע בעבודה לאנשי ארץ ישראל, לשם כך נשלח לכתוב את הדוח. "ביודעי מה קרה בעבר, אני משוכנע שצריך זמן כדי לרפא רע מושרש. מתוך רצון לקפיצת הדרך אפשר להיתקל במעצורים שיזיקו למפעלנו. אין לנו להתערב במצב הקיים כל עוד אין בידינו להחליפו בטוב הימנו" סיכם והוסיף את מחויבותו, "ואשר לי – לא אראה את תפקידי כשלם כל עוד לא אראה את המוסד מתפתח. זו ההבטחה שנתתי לציון." ואז החל מנסח את החזון שלו, "אני מציע לכם היום תכנית של מוסד חדש, אשר בו יתחנך הדור הגדל לעבודת אדמה. תאחדו מאמצים נפרדים ותגבירו אותם עשרת מונים – תוכיחו כי היהודי יתמיד בעבודת האדמה אם תינתן לו האפשרות. נתון תיתנו לחם וחיים למשפחות רבות של היהודים ותכינו מקום מקלט לאלפים מאחינו אשר יצטרכו לברוח בעתיד מפני שנאת הגויים."הוא הכניס את אסופת דפי הדוח שכתב להנהלת 'כל ישראל חברים' למעטפה שהכין מראש. הוא הבין שהוא מוכרח לשכנע את חבריו ב'כל ישראל חברים' להצטרף להרפתקה הזו. שם, בצרפת, אנשי 'כל ישראל חברים' לא חשבו שארץ ישראל חשובה באופן מיוחד מכל מדינה אחרת שגרו בה יהודים. הוא לא ביקש מהם להקים בית ספר רגיל או לשנות את סדרי ארץ ישראל, אלא אם יעשו את זה בצורת בית ספר חקלאי שיאפשר פרנסה לבוגריו.
תוך כדי כתיבה הוא ניסה לדמיין אילו תגובות יקבל מאנשי 'כל ישראל חברים'.
"איני בטוח שבארץ ישראל יותר טוב מאשר מחוצה לה, וגם, אין לארץ ישראל מה להציע לעולים אליה. נכון לעכשיו זו אינה ארץ זבת חלב ודבש אלא ארץ אוכלת יושביה."
"הרי איננו מאמינים שעל כל היהודים לעלות לארץ ישראל... מצחיק לחשוב שהיהודים העניים והחלשים בארץ יכינו את הקרקע ליהודים ברחבי העולם. מדובר בחלומות בהקיץ..."
"מדוע אתה חושב שדור ההורים בארץ הקודש בכלל ירצו לחנך לעבודת האדמה? הם רוצים בנים לומדי תורה!"
התגובות האלו הרתיעו אותו, אך לא מנעו ממנו לשלוח את המכתב ולהאמין בכל מאודו בצדקת דרכו. לרגע שמע את עצמו עונה להם בקול.
"מדובר על חקלאות, פרנסה וכלכלה עצמאית. היהודים היום בסכנה מהשלטון ומאויביהם המוסלמים. אני מאמין שהיישוב היהודי יהיה מוכרח להתאים את עצמו למציאות המתפתחת. מה שנראה היום חלום, יהיה מחר מציאות. אנשי 'כל ישראל חברים', לעבודה הזאת הקדישו את מאמציכם ותבכרו אותה על פני כל עבודה אחרת."
כעבור כמה שבועות הגיע מכתב.
"אדוני, הגיע מכתב תשובה מהנהלת 'כל ישראל חברים'" עדכן אותו עוזרו.
שרל פתח ומלמל תוך כדי קריאה. "אני לא מאמין, אני לא מאמין".
"מה קרה?" שאל עוזרו.
"הם מוכנים להקמת בית הספר," ענה נרגש.
בנובמבר תר"ל (1869), בשובו לצרפת, שמע את כרמיה מכריז על כך מול הוועד המרכזי. "בעת הזאת החלטנו לייסד בית ספר לעבודת האדמה בארץ הקדושה, אשר גם כיום יושבים בה מעטים מצאצאי יעקב, ואליה נשואים עיניהם ולבותיהם של בני ישראל. אחינו היהודים עדיין רואים את הארץ הזאת כארץ הנבחרת. עבודת האדמה היא עבודה קשה, אבל היא פורייה ומבטיחה לעובדיה שכר. חניכי בית הלימוד לעבודת האדמה, מלאי אהבה לעבודתם, יעבדו בחריצות במושבות, ולא יארכו הימים ואחינו היהודים יבואו מארצות פזוריהם לארץ המורחבת ויעלו חלוצים לארץ ישראל."
כשחזר שרל לארץ ישראל הוא החל המלאכה לצד עוזרו. "מצפה לנו עבודה רבה," אמר.
"אני עדיין מתקשה להאמין שהם השתכנעו והסכימו לרעיון! זו אכן עבודה קשה. עכשיו עלינו לקוות שאנשי היישוב ירשמו את ילדיהם," ענה לו העוזר.
"נראה לי שהיישוב הישן יקבל בברכה את הקמת בית הספר החקלאי, בעבורם מדובר בסיכוי לרווחה כלכלית ומקצועית." שרל ראה בדמיונו איך יגייס כספים ויכין את הקרקע.
כמה חודשים אחר כך, לאחר פגישות ובקשות, הממשלה העות'מאנית השתכנעה לתת לו רישיון לייסוד בית ספר חקלאי והעניקה לו שטח של 2,600 דונם אדמת מדינה בחכירה ל-99 שנה בתשלום שנתי קטן.
היה זה יום ה, י"ד באדר א תר"ל, 15.2.1870, הכול היה מוכן והגיע יום חנוכת בית הספר. שרל לא ישן כל הלילה מרוב התרגשות, למרות מזג האוויר הסגרירי באותו הבוקר יצאה השמש כאילו ידעה שיום מרגש מתחיל. שרל לבש את החליפה היפה ביותר שלו, שטף את פניו להתרענן ויצא מחדרו הזמני. "נקרא לבית הספר מקווה ישראל!" הודיע שרל לעוזרו.
"מקווה? מקווה ישראל? נשמע לא כל כך קשור לחקלאות, לא?!" ענה העוזר.
"מקווה ישראל הופיע בספר ירמיה, בהפטרה של הפרשה שקראנו בשבת. אני אוהב את השם כי הוא מסמל מקור מים חיים. בית ספר לחקלאות הוא מקור של תקווה לעם ישראל," אמר שרל נרגש.
היום היה היום שבו נחנך בית הספר וגם יומו הראשון כמנהל בית הספר. הוא רצה שבבית הספר ילמדו שלושים תלמידים מארץ ישראל שלא ישלמו שכר לימוד, כי ידע שאחרת לא יבואו, ועוד שלושים תלמידים מחוצה לארץ שישלמו בעבורם ובעבור חבריהם המתגוררים בארץ ישראל.
"יש לנו תלמיד אחד! ניסים בכור אלחדיף" עדכן אותו העוזר שלו כעבור כמה שעות.
"הוא התלמיד היחיד שנרשם? לא יכול להיות... אבל הם היו בעד הקמת בית הספר, למה לא נרשמו?" ענה שרל מבולבל. "אנחנו חייבים לשנות את המצב, חשבתי שלשכנע את התורכים יהיה קשה... תלמיד אחד לא ישנה את המצב. אנחנו צריכים לגייס עוד תלמידים. כיצד נעשה זאת?""אדוני לא ציפה שזה יהיה קל, לא כך?" העוזר המשיך.
"צודק, יגעת ומצאת תאמין. יגעת ומצאת תאמין" מלמל שרל בעייפות.
שלוש שנים ניהל את בית הספר מקווה ישראל. למרות קשיי הגיוס שהיו מנת חלקם בתחילה, הפך מקווה לבית ספר משגשג. כשפרש מתפקידו בשל פציעה ברגלו, כבר היה ברור לו ולכל הנהלת כל ישראל חברים שהחלום הפך למציאות...