"אני מרגיש שאין שום פתרון מועיל, כאילו אני רוצח את הקורבן ובא ללוויה," ציטט חכם נחום לסולטנה אשתו פתגם בערבית מצרית.
"חיים, עשית נכון... לא רצחת אף אחד."
בתקופה האחרונה חיים נראה לסולטנה שונה והיא דאגה לשלומו. זה כבר זמן רב שהמצב פה במצרים לא כל כך טוב.

"חיים, אתה צודק ויחד עם זאת, אתה האדם המתאים ביותר לטפל ביהודי מצרים כשהמצב כל כך מסובך," ניסתה לחזק.
"אני קרוע! בזמן שהיהודים בארץ הקודש נלחמים בצבא המצרי, אנחנו פה צריכים להישאר נאמנים לשלטון!? זה שיגעון." חיים נראה אובד עצות. חכם חיים היה בטוח שאחיו היהודים היושבים בארץ ישראל כועסים על שגינה אותם מול ממשלת מצרים. הגינוי הזה לא היה משמעותי מבחינתו, אבל הוא ידע כי הם עלולים לא להבין אותו. הוא קיווה שהם מבינים את הסכנה הצפויה ליהודי מצרים אם לא יהיו נאמנים לצבא המצרי. לא הייתה לו בררה, הצבא המצרי הצטרף למלחמה של מדינות ערב ביהודי ארץ ישראל הציונים במאי 1948.
"ומה עם התפילה שדרשו השלטונות?" קטעה את חוט המחשבה שלו סולטנה.
"סירבתי! לא אתן לממשלה להתערב בעניינינו הדתיים! אני פשוט לא מסוגל להתפלל לניצחון המצרים בעוד הם נלחמים באחינו היושבים בציון. אמנם כתוב להתפלל לשלומה של מלכות, אבל לא על מצב כזה מורכב דיברו חכמינו."
"והמלכות – הם קיבלו את סירובך?" שאלה סולטנה.
"אני חושב שבינתיים הם לא ילחצו עוד. אולי הגינוי שלי את יהודי ארץ ישראל עזר לנו הפעם," אמר חיים בתקווה.
חכם חיים נחום הוזמן לשמש רב ראשי לקהילת היהודים במצרים משנת תרפ"ה (1925). היה זה טבעי שיקבל הצעה שכזו אחרי ששימש חכם באשי של כל האימפריה העות'מאנית וייצג את היהודים בכל רחביה. חכם חיים נחום גם זכה לכך ששליטי האימפריה העניקו לו את התואר אפנדי, שהיה הרביעי בחשיבותו באימפריה. מאז, חכם חיים נחום אפנדי היה שמו המלא.
סולטנה וחכם חיים הכירו כאשר שימש סגנו של אבא שלה, חכם אברהם דאנון, בבית המדרש לרבנים בתורכיה שהקימה 'כל ישראל חברים' בשנת תרנ"ז (1897). חכם דאנון היה ממייסדיו וניהל אותו עד מלחמת העולם הראשונה.
"מורי ורבי, חכם דאנון, אוכל לשאול ברשותך שאלה?" חיים הקדים.
חכם דאנון הרים את ראשו מן הספרים וענה "שאל בני, בשמחה!"
חכם חיים היסס ולא מצא בקלות את המילים, לבסוף ירה כחץ את שאלתו, "ארצה לשאת את בתך סולטנה לאישה ואני נכון לדאוג לכל צרכיה, האם תסכים?"
"ומדוע תרצה לשאת את בתי חביבתי, סולטנה?" הקשה עליו חכם דאנון.
"לכבוד הוא לי לשאת את בתו של החכם, בוודאי אם מדובר באישה משכילה שעסוקה בחינוך," ענה.
בי"ד באלול, התרנ"ט (20.8.1899) התקיימה החתונה ברוב עם ושמחה.
חכם חיים, שלא הכיר את סולטנה היטב, העריך את אביה ומצא את עיסוקה כמורה בבית הספר של 'כל ישראל חברים' ראוי וחשוב. חכם חיים האמין בחינוך וראה בו ערך רב בחתירה לשילוב של מודרנה ומסורת. להשקפתו, בבתי הספר של 'אליאנס – כל ישראל חברים' ברחבי האימפריה עשו זאת ובבית הספר לרבנים הוא למד מאביה של סולטנה כיצד לעשות זאת. החיים לצד סולטנה היו הבטחה שלא ישכח את שלמד ושיחד יוכלו לפעול בדרך שהאמינו בה.
"יהדותה של הקהילה הזאת בסכנה..." הוא סיפר לסולטנה כעבור חודש, כשהכיר יותר את הקהילה היהודית במצרים ומנהיגיה, "אינני בטוח כיצד כדאי לפעול."
"על איזו סכנה אתה מדבר?" שאלה סולטנה.
"כל נכבדי הקהילה ועשיריה לא שומרים על מסורת אבותיהם. החינוך הנוצרי והמערבי שהם מעדיפים להעניק לילדיהם רק מרחיק אותם מיהדותם. הם האנשים החזקים בקהילה וילדי העניים, שלומדים בבית הספר היהודי של 'כל ישראל חברים', רבים ככל שיהיו, לא משפיעים על כל הקהילה. אפילו את התשלום על בית הספר משלמים נכבדי הקהילה בעבורם. אני מוכרח להביא יותר ילדי נכבדים ועשירים ללמוד בבתי הספר של 'כל ישראל חברים', איך עושים את זה?"
"אולי תקנות שעה מחמירות יעזרו?" הציעה סולטנה, היא תמיד חשבה כמורה ונזכרה בתקנון בית הספר. "תגדיר להם מה מותר ואסור."
"בשום אופן לא, זו הדרך לתהום," חכם חיים היה נחרץ.
"מדוע? בבית הספר זה עובד מצוין," ניסתה עוד סולטנה.
"אנשים לא אוהבים שמכריחים אותם. אני צריך להזכיר להם את הבית שלהם, את אהבתם לבורא עולם ולמסורת," השיחה עם סולטנה עזרה לחכם חיים להבין מה עליו לעשות.
"השלטון מכריח את האנשים לעשות דברים כל הזמן והאנשים מקשיבים לסמכות. הם מינו אותך ויש לך סמכות דתית לפסוק."
"אז מה?" ענה חיים, "מאבק לא יועיל, עלינו להיות חכמים." חכם חיים שמר על תפיסתו זו לאורך השנים והיה ער לאתגרים שהקהילה היהודית במצרים עמדה בפניהם. שנאה מצד אזרחי מצרים הלא יהודים כרסמה בביטחון הקהילה, בייחוד לאחר שהציונים התחילו לפעול בארץ ישראל.
"אני סומכת עליך, חיים, איכשהו אתה תמיד מצליח בסוף להגיע ללב האנשים," סיכמה סולטנה.
לחכם חיים הייתה היכולת לפשר, לראות את כל הצדדים ולנסות לדאוג ליהודים באשר הם, בעיקר ברמה המדינית מול השלטונות. במלחמת העולם הראשונה ניצל היישוב היהודי בישראל מהרבה גזרות קשות שהוסרו או הוקלו בזכות פעילותו.
הוא תמיד היה אומר שאת כל מה שהוא יודע ויש לו הוא חייב להוריו – חכם בכור יוסף נחום וקדן גרסיה לבית פרנקו, שהאמינו כי תורה שאין בה מלאכה, בטלה. אם יצליח להעביר את אמונתם של הוריו ליהודי מצרים, הם ירגישו פה בבית.