"מר גבאי, אינך חייב לשלוח את בנך ל'תלמוד תורה' הזה," הפציר משה פרסקו.
"כבודו, החכם הזה גובה תשלום מופחת ואינני רוצה שילדי יסתובב ברחוב," השיב לו מר גבאי תוך כדי תיקון הנעליים שנערמו בפתח חנותו.
"אני בטוח שהחכם איש ישר ובעל מידות טובות, אבל האם התפנית לבקר בתלמוד תורה שבו בנך לומד?" שאל פרסקו.

"כבודו," צחק מר גבאי, "אם אתפנה לבקר בתלמוד תורה של בני, למשפחתי לא יהיה מה לאכול בערב. הבחנת בכמויות הנעליים שמחכות לתיקון?"
מר פרסקו הנהן. "אני מבין אותך, אבל אתה מוכרח לראות את התנאים שבהם הילדים לומדים, ריח של שתן ופסולת, צפיפות איומה, שינון של פסוקים שהם אפילו לא מבינים. כבר שנים שמלמדים באותה השיטה שאינה מועילה. מה יעשה הבן שלך, יהיה סנדלר כשיגדל?"
"כאשר השמיים לא נותנים, מה כבר יעשה הסולטאן מחמוד?" פלט בייאוש מר גבאי את הפתגם הטורקי המוכר. לאחר כמה רגעי שתיקה השיב מר פרסקו, "שלום עליך, מר גבאי."
"תהיה מבורך, מר פרסקו," השיב הסנדלר וחזר לעבודתו.עברו שנים מאז אותה השיחה. מר פרסקו נזכר במר גבאי בעודו תולה את השלט על דלת כיתתו בדמשק. הוא זכה ללמוד הוראה בבית הספר להכשרת מורים של אליאנס – כל ישראל חברים בצרפת, ולעבוד בבית ספר כמורה לילדים רכים בשנים.
כבכל תחילת שנה היה עסוק במחשבות על הצלחות השנה החולפת ובעיקר על כל מה שצריך עוד לשפר. דברים רבים השתנו מימי ה"תלמוד תורה" ומאז שהוקמו בתי הספר של אליאנס, השיחה עם מר גבאי לא התאימה לימים אלו, ובכל זאת למר פרסקו הייתה גם כעת ביקורת על שיטות החינוך של אליאנס. המחשבות רצו בראשו של מר פרסקו והוא החליט לדבר על כך עם מנהל בית הספר.
"הנה המורה הנהדר שלי," אמר המנהל כשמר פרסקו נכנס לחדרו.
"אדוני המנהל," אמר פרסקו ללא שהות, "השיטה חייבת להשתנות."
"אני שמח שבאת, יש לי חדשות בשבילך," אמר המנהל מבלי שהתייחס לדבריו.
"אדוני, אתה בוודאי יודע שהוראת הלשון העברית ברוב בתי הספר שלנו גרועה מאוד. אנשי הסגל הם לעיתים קרובות בורים בעברית וגם שיטות ההוראה זקוקות לשיפור. התלמידים משתעממים בשיעורי העברית ועושים הכול כדי להתחמק מהם..." דיבר פרסקו בשטף עד שהמנהל עצר אותו.
"מר פרסקו, נתבשרתי כי אתה נוסע לארץ ישראל לכתוב דוח על בתי הספר של כל ישראל חברים בישראל, אולי זה יכול לעזור לבעיה שהעלת."
"אני חושב שיש לי כמה רעיונות כיצד ללמד... מה??" שמע לבסוף מר פרסקו את המילים. "על מה אתה מדבר? ברצינות? אני לא מאמין... באמת? זה ממש נהדר!"
היה זה חורף תרמ"ד (1884). המזוודה מוכנה, הכרטיסים בכיס הז'קט. שלושה חודשים הם לא מעט זמן והיו לו הרבה מאוד תוכניות. הביקור בארץ ישראל הוא הזדמנות נהדרת לפעול בכל מאודו לשינוי השיטה. היה ברור שהדרך היחידה לעשות זאת היא להמליץ בדוח לכל ישראל חברים על פתרונות שונים לבעיה. הוא לא חשב שיתרגש כל כך כשידרוך על אדמת הקודש. מהר מאוד מצא עצמו פועל למען המשימה שנשלח אליה. את ביקורו החל בירושלים ב"בית הספר לתורה ולמלאכה" של כל ישראל חברים.
השיעור כבר החל בכיתות והמנהל, מר חיים קַלְמִי, ליווה אותו עד פתח הדלת. "אני לא רוצה להפריע למהלך השיעור של אליעזר, הרשה לעצמך להיכנס ולתפוס מקום." מר פרסקו לא האמין למראה עיניו. מר בן יהודה לימד את תלמידיו קטעי מוסר, פתגמים, אגדות תלמודיות ואנקדוטות מההיסטוריה היהודית, קיצור דברי ימי היהודים עד ימינו, מושגים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל וכן חוקים פשוטים של דקדוק, תרגילים ללימוד הדקדוק ולניתוח הלשון, ולבסוף – תרגילים בסגנון ובחיבור. התלמידים מצדם נראו סקרנים לכל אורך השיעור. הם החזיקו עיתונים בעברית וידעו לקרוא בהם כל מילה. התלמידים נשאלו בעברית וענו על כל שאלה בעברית צחה ומובנת. הוא ביקש את רשותו של המורה לקום ממקומו כדי לראות אותם כותבים והיה מופתע לגלות שכולם כותבים בעברית בלבד. הייתה לו סחרחורת, הוא שכח שבא לכתוב דוח על בתי הספר של כי"ח וכל ליבו המה ללימודי העברית של ארץ ישראל. בסופו של השיעור השתוקק מר פרסקו לשאול את אליעזר בן יהודה שאלות רבות.
"מר בן יהודה, השיעור שלך היה מרתק! כל תלמידיך יודעים לדבר ולכתוב בעברית!" התלהב מר פרסקו, "איך אתה עושה את זה?"
"עברית מלמדים בעברית. כמו השפה שלמדת מהוריך. כדי ללמוד את העברית, או כל שפה אחרת, עלינו להשתמש אך ורק בה, אחרת תשמש שפת האם מקל הליכה ושרירי השפה לא יוכלו לעבוד," אמר בעברית רהוטה המורה אליעזר.
מר פרסקו הבין רק חלק ממה שאמר בן יהודה, חלק מהמילים היו חדשות גם לו. את הרעיון הוא הבין היטב ואף הסכים איתו. היה לו ברור כי יכתוב על כך להנהלת אליאנס בדוח שביקשו. הוא ידע שבהנהלת אליאנס מעודדים לימודי צרפתית והעברית נדחקת לשוליים וקיווה שיוכל להשפיע על כך.
אליעזר בן יהודה סיפר לו ארוכות על הדרך שבה לומדים עברית ב"בית הספר לתורה ולמלאכה". הוא סיפר שמר ניסים בכר, שהיה מנהל בית הספר, לא ציית להוראות של הנהלת אליאנס, שסירבה ללמידה בשפה העברית. הוא החליט ליישם את שיטת הלימוד שלו בעברית בבית הספר כשפה הרשמית, בדעה כי זו השפה המתאימה לצורכי המקום. בשנה הראשונה לפעילות בית הספר הזמין אותו ניסים בכר ללמד בבית הספר. לאחר שבכר סיפר לו על שיטת לימוד העברית בעברית ועל הצלחתו בהוראתה בשיטה זו כשהיה בחו"ל, התגייס לכך בן יהודה מיד. כמה שנים לאחר מכן, הכשיר לכך בכר גם את בוגר בית הספר, דוד ילין.
"אין ספק שמר ניסים בכר הוא מחייה השפה העברית," סיכם בן יהודה, "אין לומדים באנגלית או בגרמנית כבר משנת 1882."
לאחר המפגש החל פרסקו לכתוב את הדוח שלו. "ברגע שמלמדים עברית בכל בתי הספר של אליאנס ‏(וגם בבתי הספר לבנות‏) ומקדישים לכך לא מעט זמן, צריך לחשוב על אמצעים שיהפכו את ההוראה הזאת ליותר נבונה ויותר רציונלית. החלטתי בשיתוף עם מר קַלְמִי, להוציא ספר לימוד. מר בן יהודה עסוק כרגע בהכנת החלק הראשון למתחילים, שחלק ניכר ממנו כבר סיים. כל הקטעים כתובים בסגנון צח, אך פשוט וקל. הם מתאימים באופן מושלם למתחילים... הכוונה לכך ששיעור בדקדוק יופיע אחרי אנקדוטה היסטורית ושיעור בגיאוגרפיה אחרי שיעור בלימוד מושגים, כדי להשיג את הגיוון הרב ביותר של השיעורים."
באותו הבוקר, מרוב התרגשות, שינה מר פרסקו את שגרת יומו. הוא ויתר על תפילת הבוקר שלו במניין והתפלל יחיד בביתו, אכל בדרכו החוצה אף שלא היה רעב והספיק להגיע לפני שנפתח בית הדפוס.
"הקדמת אותי," קרא לעברו אברהם בן ידידיה.
"שלום עליכם, רציתי להיות פה ברגע שתתחיל ההדפסה," אמר פרסקו.
"אתה עלול לבזבז את זמנך אם תחכה שהספר יהיה מוכן, זה יכול לארוך כל היום" ניסה בן ידידיה להרגיע ולא להתחייב.
"אל תדאג, העיקר שיצא לאור. אני פה עד שזה יקרה."
בשעת אחר הצהריים היה הכרך בידו, "קובץ מאמרים לקריאה". הוא ניגש לדואר כדי לשלוח את העותק המוכן להנהלת כל ישראל חברים.