הוא נזכר איך בנערותו החזיק בהתרגשות בעותק הראשון של עיתון "המגיד" שהגיע אליו. זו הייתה המתנה הטובה ביותר שאבא שלו העניק לו אי פעם. הכול כתוב בעברית והוא עוד לא ממש ידע להשתמש בשפה הזו. זה היה השבועון היהודי הנפוץ ביותר בקרב יהודים בתפוצות! מאז הוא למד ושינן עברית ללא הרף.

הוא כתב וקרא ברהיטות וחמש שנים לאחר שקיבל את העותק הראשון, בשנת 1878, הוא כבר שלח מאמרים ושירים לפרסום בשבועון המגיד ובעוד כתבי עת יהודיים ברחבי העולם. אבא שלו אומנם העניק לו את העיתון מתנה וזו הייתה מתנה נהדרת, אך שניהם ידעו שמדובר בפרס ניחומים. החלום האמיתי שלו היה ללמוד בבית הספר היוקרתי לרבנים אשר בצרפת, כל תלמיד חכם חלם ללמוד שם. "צרפת רחוקה מהבית, אני זקוק לך פה שתעזור לי בעסקיי!" אמר דוד מרעלי לבנו יצחק.
"אינני מוצלח כמוך בעסקי המסחר, אבא. אתה חינכת אותי לאהבת התורה, אני רוצה ללמוד עוד. אחזור לפה ואעזור כמוך ליהודים," ניסה יצחק לשכנע.
"בני, אני אלמד אותך את עסקי המסחר ואתה תמשיך ללמוד פה תורה," ענה אביו.
"דוד, 'ושיננתם לבניך ודיברת בם'. לבו נמשך ללימודי תורה והוא גם מצליח בהם. בית הספר לרבנים יעניק לו הרבה יותר ממה שילמד פה," ניסתה אימא סולטנה לעזור ליצחק.
"סולטנה, פרנסה מעל הכול," דוד היה נחרץ. "וכי לא יוכל להתפרנס כשיהיה רב?" סולטנה אהבה כל כך ללמוד תורה, שלא יכלה שלא להזדהות עם רצונו של בנה. יצחק הקשיב להוריו בשתיקה.
צחוק מר עלה מגרונו של דוד, "הרבנים באלג'יר מאבדים את מעמדם מיום ליום לצערנו." סולטנה שתקה במבוכה ודוד פנה ליצחק.
"יצחק, בני, קשה להתפרנס כתלמיד חכם. לא נראה לי שכדאי לוותר על המסחר, זה הביטחון הכלכלי היחיד שלנו."
סולטנה עודדה, "אל תדאג יצחק, בני. 'כי לא יבוא משא ומתן בשבת', אני בטוחה שתמצא זמן ללמוד תורה בשבתות," היא קמה לחבק את בנה.
"הבנתי, אימא, את צודקת. אשאר פה ואעזור לאבא," אמר יצחק חרישית. דוד שתק, הוא לא היה מסוגל לחשוב על פרדה מבנו אהובו. לבו לא הניח לו לוותר.
יצחק לא מצא את מקומו בבית המסחר של אביו והטעויות שעשה גרמו לסבלנותם של הלקוחות לפקוע. היה ברור לכל לקוח וסוחר כי הוא לא מתאים למסחר. אביו שלח אותו ללמוד בישיבה המכובדת "עץ חיים" בעירם. יצחק שמח שאינו צריך למכור ולסחור אך לדידו זו הייתה פשרה. אביו ידע זאת והבין שבנו מתאווה להרחיב ידיעותיו בתורה ומוכרח להפוך לרב גדול ומשפיע. בשנת 1891 הסכים דוד לשלוח אותו לבית המדרש לרבנים בצרפת. שנתיים למד יצחק באופן פרטי כדי להכין את עצמו לבחינת הכניסה לבית הספר לרבנות. הוא היה נרגש כל כך לקראת הנסיעה לצרפת ולא האמין שמשהו יכול להשתבש, אבל דוד, אביו האהוב, נפטר ממחלה קשה, ההתרגשות הפכה לאבל קשה מנשוא ויצחק רק חשב על חסרונו של אביו בכל רגע חשוב בחייו. מותו של אביו הכריח את יצחק לקבל אחריות על עסקי אביו ולוותר על חלומו ללמוד בבית המדרש לרבנים בפריז.
שנה לאחר מכן התחתן עם אנאיס, בתו של הרב הגדול דוד אלנקאווה. אביו חסר לו והוא ידע כי אילו היה שם ודאי היה נרגש וגאה בו עד מאוד. בשנת 1897 נולד בנו בכורו וכמה שבועות לאחר שנתנו לו את שמו עלה ליצחק רעיון.
"אנאיס, אולי נוסיף לילד שם?"
"מה פתאום, יצחק? השם שלו יפה ושלם," אמרה אנאיס.
"את לא יודעת על איזה שם חשבתי," ענה לה. "על מה חשבת יצחק?" שאלה.
"בן ציון!" אמר יצחק בביטחון. "בן ציון?" צחקה אנאיס. היא לא הבינה מדוע שם זה חשוב לו כל כך.
"כן, בן ציון!" יצחק הסביר, "אני רוצה לתת לו שם שמתייחס לקונגרס הציוני הראשון. זה קרה בשנה שהוא נולד וחשוב להנציח את ההיסטוריה היהודית בכל דרך."
אנאיס נאנחה, אבל גם חייכה לעצמה כשחשבה על השיגעונות של בעלה. בנה יישא עמו את ההיסטוריה בכל מקום שאליו ילך! היא ידעה שיצחק לא יוותר, כמו בתקופה שלאחר נישואיהם, כשעשה לילות כימים ליד שולחן הכתיבה שלו, מעיין בכתבי יד עתיקים של משוררים אלג'ירים. העייפות לא השפיעה עליו, הוא היה אחוז התרגשות ולא פסק מקריאת השירים והכנתם לדפוס עד שהוציא אותם לאור בשנת 1897 תחת הכותרת "צפנת פענח".
שמו של יצחק כתלמיד חכם הלך לפניו והוא נענה לבקשות של אנשים רבים ללמדם, בעיקר משכילים. לצד זאת, הוא האמין כי אין חשוב יותר מלימוד התורה לילדים רכים בשנים. כשהגיעה ההצעה לנהל, לצד דודו, יוסף מרעלי, את תלמוד תורה "עץ חיים" המחודש הוא הסכים מיד. היה זה תלמוד תורה שהצליח לאחד את כל תלמודי התורה למקום אחד. יצחק, שתמיד חקר לעומק, ביקש לדון על דרכם החינוכית.
"יוסף, יש כמה דברים שאני רוצה שיהיו חלק מחוקי תלמוד התורה שלנו," יצחק חשב על הדברים כבר כמה ימים והיה נרגש.
"החוקים הקיימים עובדים נהדר, למה להחליט החלטות חדשות?" יוסף התבצר בהרגל.
"יוסף, החוקים הישנים עובדים אך לא מקדמים את הלומדים. עברית מלמדים בעברית ולכן לא טוב שמתרגמים את הלימוד לערבית. היום הם סתם משננים, נוסיף ללימודי התורה הרגילים לימודי אתיקה יהודית, דברי ימי הימים ולימוד של דקדוק עברי."
"עלינו להכשיר מורים לשם כך, המורים לא יודעים ללמד את כל אלו. זה רעיון מופרך מעט..."
"אני אכשיר את המורים. אל תדאג! אה, וגם לומדים בשבת!" הוסיף יצחק.
"מה? בשום אופן לא! יצחק, אל תגזים, שבת הוא יום מנוחה!" יוסף היה המום.
"לומדים בשבת כדי להעניק מעט מלימוד התורה לתלמידים שלומדים בבתי ספר נוצריים בשבת ומחללים אותה. אני אדאג לאישורים ממי שצריך כדי שיוכלו ללמוד אצלנו בשבת ואולי גם להתפלל מידי יום". המחשבה הזו עלתה במוחו מתוך אהבתו לשבת קודש. הם התווכחו עד שיוסף התרצה.
הכללים התקיימו במלואם, התלמידים בבית הספר שיננו עברית, יצחק היה עובר ביניהם נרגש. היה ברור לו כי בשלב הבא יזדקק לכסף בעבור הכשרת מורים והגדלת מספר התלמידים, אחרת לא יהיה עתיד לבית הספר. הוא היה זקוק לעזרה ופנה לארגון "כל ישראל חברים- אליאנס" בבקשה לסייע. הוא ידע שהם מאמינים שחשובה השמירה על המסורת של יהודים באשר הם לצד התפתחות מודרנית, כך רצה גם בעבור יהודי אלג'יר, הוא היה עסוק בתפילות שבקשתו תענה ושהם יחשבו שזו מטרה חשובה מספיק כדי להשקיע את כספם ביהודי ארצו.
בכל ישראל חברים החליטו לשלוח את נציגם בעל הנסיון מר משה נהון שיסייע, הוא ביקר בבית הספר והמליץ לעזור. "כמעט כל הזכויות האזרחיות של היהודים באלג'יר נשללו מהם, מחללים את כבודם, מוציאים אותם אל מחוץ לחברה! ב-1894 בהמרצת מר מרעלי הוקם בית ספר ללימודי דת. עם ששת מוריו, חמש מאות תלמידיו ומנהלו - מר מרעלי, הדבק מאוד בדתו והמסור לעבודתו, כבר הגיע המוסד להישגים נכבדים וכוסו מחצית מההוצאות על ידי דמי חבר ותרומות, אני ממליץ לתמוך ביהודי אלג'יר לבקשת מר מרעלי." כתב בדו"ח מר נהון.
ההמלצה הועילה ומלבד התרומות של יצחק מהקהילה הגיע גם סכום כסף משמעותי מ'כל ישראל חברים. לימים פינה יצחק את מקומו בבית הספר בשל מחלוקות עם מר נהון, אך לעולם היה נזכר בכל בוקר שחלף ליד בית הספר באביו וליבו היה גאה על שזיכה את הילדים בעתיד כלכלי בטוח בלי לוותר על יהדותם.