"התקבלתי לבית הספר למורים!" נשמעה צעקה בכל רחבי הבית. כולם רצו מכל החדרים לחזות במתרחש. קלייר, אחותי הגדולה, רק בת 14, נוסעת לפריז.
"ישתבח שמו, כמה שאני שמחה! קולולולולולולו..." התחילה אימא אומרת בהתרגשות. היא הייתה מוכנה לרגע הזה כל כך הרבה זמן, ולא חשבה על הגעגועים או על כל קושי שיכול להיות. אני, אלגרינה, אחותה הקטנה של קלייר, כבר התחלתי להתגעגע.

קלייר לא הייתה מופתעת ועדיין התרגשה מאוד. בעבורה, הייתה זו הגשמת חלום. זה התחיל בחלום של אימא שלנו, שסחפה אחריה את קלייר.
אני זוכרת את ההתרגשות לקראת יומה הראשון בבית הספר של אליאנס – כל ישראל חברים. היא הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו שם. יצאנו יחד ביום לפני כן לקנות דגים בנמל וקלייר, שתמיד הייתה צועדת במסלול קבוע, לא התנגדה להצעה שלי ללכת דרך השוק של תטואן הביתה. היא הייתה עסוקה במחשבות ומיעטה לדבר. כל שאמרה היה על הלימודים באליאנס. היא החלה חולמת על החברות שתפגוש, על היכולת לקרוא צרפתית, על האפשרות המרגשת לדעת לקרוא ולכתוב בעברית.
"אלגרינה, את מבינה שאני אוכל לקרוא את התנ"ך? אני לא מאמינה שלא אצטרך ללמוד מלאכות משעממות כמו תפירה, סריגה וכביסה," הסבירה קלייר.
"באמת?" עניתי לה מופתעת, אף שלא באמת הבנתי מה היא אומרת.
"אני הולכת להיות אישה בלי יבלות על הידיים מרוב עבודה קשה. אני הולכת להוכיח להם שאני חכמה, להראות להם שלבנות יש שכל! אני רוצה לעשות את אימא גאה..."
"יבלות?" שאלתי, "מה זה בכלל?"
קלייר ביטלה את דבריי בהנפת יד...
כשלוש שנים לפני שנולדתי, בשנת 1882, פתחו את בית הספר לבנות בתטואן. אימא שלי סיפרה שעבר זמן רב עד שהצליחו לעשות זאת. בית הספר של הבנים פה, בתטואן, הוקם עשרים שנה קודם. גם בהקמתו הייתה אימא שלי מעורבת, יחד עם הרב של תטואן, הרב יצחק נהון. האחים שלי למדו בו, וזה אמנם היה חסר תקדים, אבל בשום אופן לא פורץ דרך כמו בית הספר לבנות. אבא לא הצליח לעמוד מול הנחישות של אמי.
"מסודי, חביבתי, אולי נחשוב על זה שוב. נשלח את הבנים לתלמוד תורה כמו השכנים. אי אפשר לדעת מה יקרה למידות שלהם בבית ספר חדש ומודרני," ניסה אבא.
"אבא, אבל למה נשלח אותם לתלמוד תורה אם ילמדו תורה באליאנס? למה שלא ילמדו תורה בחדר נעים, עם החכם, ולא צפופים על הרצפה?"
"מסודי, בנות בגילה, וגם גדולות ממנה, נשארות בבית ללמוד את כל מלאכות הבית כמו בישול ואפייה. למה היא צריכה ללמוד? לא תהיה לך עזרה. ואני גם חושב שזה עולה כסף."
"אבא, קלייר חכמה. היא יודעת את כל המלאכות ולא מוצאת בהן עניין. אני רוצה שתצליח יותר מזה ותהיה יותר מרעיה טובה. אני אסתדר בלי העזרה וגם בלי הכסף שזה עולה," ענתה אימא.
"מאמו," ככה קרא לה אבא בכל פעם שרצה לשכנע אותה בדבריו, "את באמת מאמינה שאפשר לשנות את העולם? אנחנו חיים במדינה שבה האימהות לא שוות לאבות בזכויותיהן ונשים נחשבות פחות. זה נראה לי רחוק..."
"אבא, אני יודעת שפה ההורים נוהגים להיות עצובים אם נולדה להם בת ועושים הכול כדי לחתן אותה כמה שיותר מוקדם. אני לא כמותם, אני מאושרת מכל בת שנולדה לי. הבנות שלנו לא יהיו חלק מהדבר הזה! אני רוצה שיהיה להן מקצוע ושיפרנסו את עצמן בכבוד. אישה לא יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה בחסדי הציבור. מלבד זאת, הבנות שלי חכמות והן יהיו נהדרות בחינוך הדורות הבאים!"
עברו ארבע שנים מאז אותה בשורה משמחת, שקלייר התקבלה לבית הספר למורים בפריז, ארבע שנים שבהן היא לא ביקרה בבית אפילו פעם אחת. המכתבים שנשלחו מתטואן לצרפת ובחזרה סיפרו כל כך מעט והגעגועים היו כל כך גדולים.
"קלייר חוזרת הביתה היום, אכין לה קוסקוס כמו שהיא אוהבת" אמרה אימא לאבא רגע אחרי שמלמלה "מודה אני" ורגע לפני שזינקה ליום חדש. בלילה שעבר היא מצאה עצמה קמה אחת לשעה ומחפשת את קרני האור הראשונות.
"אני מקווה שתרשה לעצמה לקחת הפסקה של כמה ימים בטרם תתחיל לעבוד." אימא ידעה שקלייר היא בין היחידים שמקבלים אישור לחזור לעיר מולדתם ללמד והייתה נחושה לעזור לה להצליח, כל מה שצריך כדי שתתפנה ללמד ללא הפרעה.
"יא בינתי, ברוכה הבאה!" רצה אימא לקלייר.
"מאמו!" התחילה קלייר לבכות בין זרועותיה של אימא.
בין אכילת הקוסקוס לביקורי השכנים שבאו לפגוש בקלייר, אימא וקלייר לא הפסיקו לדבר. קלייר מספרת ואימא מגיבה ומתפעלת.
"מאמו, את לא מבינה כמה פריז נפלאה וכמה אנשים חכמים פגשתי. זו ההחלטה הטובה ביותר שלנו, תודה רבה! אני כבר ממש מחכה להתחיל. אני רוצה לעזור לילדות האלו להיות חכמות. אני יודעת שזה לא יהיה קל ואני מוכנה גם להילחם בהורים שלהן. אסור לנו לתת להם להשאיר אותן טיפשות וחסרות זכויות..." קלייר כמעט ולא נשמה בין משפט למשפט.
"לאט לאט, יא בינתי, לא צריך להילחם. אני שמחה שלמדת הרבה ואני בטוחה שפריז מדהימה, אבל אסור לך לשכוח איפה גדלת וכמה חזקה הקהילה שלנו. גם כשלא היית, עברנו משברים והצלחנו להתגבר עליהם. ובכלל, הנערות לא יוכלו להיות מחונכות אם לא יכבדו את הבית שהן באות ממנו. תראי אותך..." אימא אמרה בנימה רכה אך אסרטיבית.
"אוי, מאמו, איך לא הלכת את ללמוד בפריז? יש להם מה ללמוד ממך." אימא צחקה בקול.
הימים עברו וקלייר עשתה חיל בבית הספר בתטואן. חסיבה וסול, אחיותיי, עברו גם הן ללמד בטנג'יר. הבית התרוקן ולשמחתי הגיע תורי, הילדה הקטנה, ללמוד בפריז. בסיום לימודיי בבית הספר למורים בפריז שובצתי כסייעת לקלייר אחותי, שכבר עברה לנהל את בית הספר אליאנס בטריפולי שבלוב.
"יא אוחתי!" שמעתי את קולה של קלייר. הסתובבתי ומצאתי ידיים מושטות לעברי לחיבוק. הדמעות התפרצו ממני. "אל תבכי, יא אוחתי, אני כל כך שמחה שהגעת, חיכינו לך בשמחה."
"ואני חיכיתי לראות אתכם, איפה מאיר והילדים?" עניתי בקושי.
"מאיר בבית הספר," סיפרה קלייר, "הם מתכוננים ליום ההרשמה שייערך השבוע, יש הרבה תלמידים, בלי עין הרע... והילדים? מחכים לך בבית. איך הייתה הנסיעה?"
"ארוכה... אוי, קלייר, לראות אותך זה כמו לחזור לאימא ואבא בתטואן. אני שמחה שאני פה."
"בואי, יא אוחתי, הכנתי לך אוכל ומיטה, שתנוחי קצת לפני שנתחיל לעבוד" הרגיעה אותי קלייר.

המנוחה לא הייתה ארוכה. כבר ביום למחרת מצאתי את עצמי בסיור בבית הספר, שכלל היכרות עם שמות כל התלמידות, ביקור בחצר ובכל אחת מכיתות הלימוד, הכרת תכולת המגירות – גירים, דפים, חומרי לימוד. העבודה בבית הספר הייתה קשה יותר ממה שדמיינתי. ההוראה הייתה מעייפת ומצאתי את עצמי חולמת בכל יום על התלמידות ועובדת על השיעורים הבאים לתוך הלילה. לא יכולתי לבקש מורה טובה יותר מקלייר. היא הייתה סבלנית ומלמדת, ובעיקר – מודל לחיקוי. הימים עברו מהר והתחלתי להתאהב בילדות טריפולי ובמקצוע ההוראה.
באחד הבקרים הגיע מכתב מחסיבה. "אחיותיי היקרות שם בטריפולי, אימא, סול ואני חולות. מחלת הטיפוס שפשטה בכל מרוקו החלה לתת סימנים גם בנו, התפללו בעדנו..."
"קלייר, אני רוצה להיות איתן! אני אשתגע אם יקרה משהו לאימא!" אמרתי מודאגת.
"אלגרינה, יא אוחתי, הלוואי שיכולנו. בכל שנה אני אומרת למאיר שאני חולמת לנסוע לבקר את אימא עם כל הילדים, שתכיר אותם ושאוכל קצת לדבר איתה ובעיקר לשמוע אותה. אין לנו מספיק כסף לזה. וגם הזמן... תראי כמה אנחנו עסוקות," אמרה קלייר בעצב.
"אני מרגישה שהגעגועים עושים לי כאבים בגוף, כמה זמן לא נראה אותן?" שאלתי.
"הלוואי שהייתי יודעת, אני מכירה את הגוף כשהוא מתגעגע. סבלנות, יא אוחתי..." ניחמה קלייר.