"מדאיג אותי שאנחנו שופכים את התינוק עם מי האמבטיה," אמרה וניתקה את השיחה.
"מה זה היה, סבתא? עם מי דיברת?" שאלה נועה.
"חברה שלי מבית הספר בעיראק, מרסל." ענתה סבתא וראשה עדיין בשיחת הטלפון.
"בית ספר בעיראק? אבל זה לא נשמע כמו העיראקית שאת מדברת, לא?" התעניינה נועה.

"מה פתאום, מצחיקה את. זו צרפתית," ענתה סבתא משועשעת."צרפתית? את יודעת צרפתית?" נועה שאלה בפליאה, התשובה של סבתה בלבלה אותה.
"כן, יודעת טוב מאוד, מגיל 11 בערך, רק שאין לי ממש עם מי לדבר. באליאנס כולם למדו צרפתית."
"מה? איך לא ידעתי! יודעת צרפתית? איך לא לימדת אותי בונז'ור וקומסי קומסה? ספרי, סבתא!"
"רגע, נועה'לה... את רוצה את הסיפור המקוצר או המלא?" סבתא הניחה יד על כתפה של נועה.
"המלא, ברור! איך לא ידעתי שהסבתא העיראקית שלי יודעת צרפתית?" נועה התיישבה."למדתי בבית ספר של ארגון אליאנס בבגדאד שבעיראק, זה היה בית ספר יהודי מודרני," החלה סבתא לספר. "באותה התקופה הבנות לא יצאו מהבית. הן נשארו בבית עם אימא ועזרו בכביסה, בניקיונות ובבישולים. באו אליאנס והציעו להוציא את הבנות מהבית, כדי שיוכלו ללמוד וירכשו מקצוע. זה היה משתלם כלכלית. אף אחד לא דמיין איזו השפעה תהיה לזה על הקהילה היהודית בכלל ועל הבנות בפרט..."
"מה זאת אומרת, לרכוש מקצוע? מה הן למדו?" קטעה נועה את סבתא.
"הן למדו חשבון, עברית ומדעים. לצד זה הן למדו תפירה, איור ועוד מקצועות שישמשו אותן לפרנסה. זו הייתה הדרך היחידה לקבל את הסכמתם של ההורים."
"את אבא ואימא שלי לא צריך לשכנע שאני צריכה ללכת לבית ספר," אמרה נועה בחיוך.
"כן, נועה'לה, אבל אל תשכחי שאז הבנות עזרו הרבה לאימא שלהן בבית, ולא היה קל לאימהות ולאבות לוותר על עזרה כזו."
"נשמע פורץ דרך לתקופה ההיא, לא?" נועה הוסיפה.
"האמת היא שכן," ענתה סבתא, "את רוצה לשמוע על הצרפתית?"
"כן, תמשיכי. אבל אולי קודם נכין תה, סבתא?" נועה הציעה.
"כן, תודה, זה יעזור לגרון." נועה הרתיחה מים וסבתא המשיכה, מנסה להתגבר על הקול של הקומקום.
"את שומעת, נועה? לימדו צרפתית כי זו נחשבה השפה החשובה ביותר, כזו שאפשר להסתדר איתה בכל העולם. כשקם בית הספר בבגדאד, זה לא היה רק כדי ללמד ילדים חשבון. הקימו את בית הספר כדי לשפר את המצב של היהודים בעיראק ולעזור להם להתמודד עם השנאה והרדיפות שסבלו מהן. היה ברור לאלו שהקימו את בית הספר אליאנס שכדי להציל יהודים צריך להשקיע בחינוך שיאפשר ליהודים פרנסה טובה ואולי יקדם אותם לעמדות מפתח בחברה, וככה הם יוכלו להתגבר על המצב הקשה שלהם. וחינוך טוב – כבר אמרתי לך, נחשב כזה רק אם למדת צרפתית. ככה מרסל ואני למדנו צרפתית. אבל לא רק אנחנו. כל מי שלמד בבית ספר של אליאנס, בכל העולם."
נועה וסבתא שתו מהתה החם. "מרסל, רחל ואני אהבנו מאוד לשתות תה מתוק!" הכריזה פתאום סבתא. "תה מלא סוכר, בלי מחשבות על בריאות..."
"רחל?" שאלה נועה. "זו עוד חברה מבית הספר?"
"לא, היינו חבורה מהשכונה. אבל לרחל ההורים לא הרשו ללכת לבית הספר של אליאנס."
"אה," אמרה נועה בהבנה. "בגלל העזרה בבית."
"לא, לא רק בגלל זה. ההורים שלה חשבו שבית ספר זה נגד המסורת," ענתה סבתא.
"נגד המסורת?" נועה לא הבינה. "זה לא היה בית ספר דתי, סבתא?"
"בית ספר יהודי. לא בדיוק דתי כמו היום, אבל ללא ספק לשומרי מצוות," אמרה סבתא. "היו בקהילה בבגדאד אנשים שחשבו שאם שולחים את הילדים לאליאנס והם לומדים מקצעות מודרניים, שמירת המסורת תיעלם. ההורים של רחל ומשפחות אחרות מהשכונה ממש התנגדו בקול לכל מה שבית הספר אליאנס הציע. אני התחלתי ללמוד בבית הספר 'נועם' בשנת 1940, בית הספר האחרון של אליאנס שנפתח אחרי מלחמת העולם הראשונה, בזמן שבתי ספר אחרים שלהם בעיראק נסגרו לגמרי."
"למה נסגרו?"
"נסגרו כי שיתוף הפעולה של היהודים בעיראק עם אליאנס לא תמיד עבד... הם רצו מאוד לעזור אבל הקהילה הרבה פעמים התנגדה לפעילות של בית הספר או של המורים. אני נזכרת בסיפור שקרה בבית הספר של הבנים ועורר סערה רבה. המורה לצרפתית קיצץ את הפאות של התלמידים על דעת עצמו כי הוא חשב שזה לא מתאים לעולם המודרני. מסכנים ההורים... בבוקר שלחו את הילד עם פאות לבית הספר ובצהריים הוא חזר בלעדיהן."
"באמת?! אני לא מאמינה, מורה חצוף!" רעמה נועה.
"את רואה, נועה?" אמרה סבתא. "אכן מורה חצוף. אליאנס לא תמכו במורה כמובן, אפילו שהוא היה עובד שלהם. בדרך כלל הם היו צריכים להשיב לטענות של המתנגדים להם, אבל הפעם הם הצטרפו לרבנים ולעשירים שהנהיגו את הקהילה בעיראק. כולם טענו יחד שמורים כאלו הם מתנשאים וטיפשים כי הם מערערים את המסורת שעליה הקהילה הזאת נשענת כבר שנים רבות."
"ועדיין, סבתא, הם לא רצו להתקדם בחיים?" התפרצה נועה.
"נועה'לה, זה לא כל כך פשוט... הקהילה היהודית הייתה נמחקת אילולא חכמים ומחנכים שמרו על המסורת. זה דרש מחשבה רצינית מאוד – איך לשמור על המסורת ועדיין לתת מקום לחיים המודרניים. בגלות ההתבוללות תמיד הייתה איום ונדרש מאמץ כדי להישאר יהודים. כמוני וכמו מרסל, הרבה יהודים בעיראק הפסיקו לדבר יהודית עיראקית והחלו לדבר צרפתית. אימא וסבתא שלי לבשו חזאם(hzam) וזדאד (zdad), אבל אני לבשתי בגדים מודרניים לגמרי."
"מה רע בבגדים שמתאימים לאופנה? קצת יותר מודרני..." התעקשה נועה.
"אנשים חשבו שזה מתחיל בבגדים מודרניים וממשיך בדברים אחרים. כשבחרו את רנה דנגור למלכת היופי הראשונה שהייתה יהודייה, עלה חשש שזה מקרב את היהודים למודרנה ועלול להחריב את הקהילה, הנערות העריצו אותה ורצו להיות כמותה. בגלל שינויים כאלו כתב הבן איש חי את 'קאנון אל נסא'," הוסיפה סבתא.
"קאנון אל חסה?" התפלאה נועה.
"קאנון אל נסא," צחקה סבתא. "בעברית זה 'חוקי הנשים'. כתב אותם הבן איש חי, שהיה חכם גדול ומקובל על כל יהודי עיראק. כבר כשאימא שלי הייתה קטנה הוא כתב אוסף של הלכות ומשלים שנועדו לחזק את הנשים בשמירת מסורת, גם כשהמודרנה נכנסת לעיראק. הוא הבין שלאסור לגמרי כל דבר מודרני הוא לא יכול, אבל מערכת כללים יכולה לסמן גבולות..." סבתא לגמה לגימה אחרונה מהתה, והתחילה לשיר שיר במנגינה מרירה מתוקה. דמעות עלו בעיניה.
"למה את בוכה, סבתא?" נועה שאלה בעדינות.
זה שיר שאהבתי כשהייתי קטנה. הוא של זמרת עיראקית יהודייה, סלימה מוראד. לא רק מלכת יופי הייתה לנו!" סבתא חייכה, אבל הדמעות המשיכו לרדת.
"מה המילים של השיר שאת שרה, סבתא?" שאלה נועה.
סבתא תרגמה, "הנטישה אינה מנהג מוזר... הרי שהייתי רוצה להתרחק מכם, לו רק ליבי היה מציית לי. כל אחד והחלב שינק מאימו... שקרן מי שיטען כי ביכולתי לשכוח אתכם או למאוס בכם."
"אני לא מבינה, סבתא." אמרה נועה בעדינות.
"אני לא מצטערת על זה שלמדתי באליאנס," אמרה סבתא לנועה, "הם עזרו לנו ושינו את מצבנו לטובה. יחד עם זאת, אילו הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי שומרת יותר על המסורת שלמדתי מאימא ואבא." סבתא החזיקה בידה של נועה. "אני מאמינה שיש בי עדיין את טעמו המתוק של החלב שינקתי."