יהדות לבנון הייתה מהקהילות היהודיות הקטנות ביותר במזרח התיכון. משנת תרע"א (1911), היגרו לביירות יהודים מיוון, מסוריה, מעיראק ומטורקיה והקהילה שם גדלה לכ-5,000 איש. במשך שנות התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל וסגירת שערי הארץ על ידי הבריטים, שימשו יהודי לבנון חוליה מקשרת ליהודי ארץ ישראל. הם נמנעו מלתרום כספים ליישוב היהודי, אך סייעו להברחת יהודים דרך גבול הצפון אל יישובים יהודיים בגליל. לבנון היא המדינה הערבית היחידה שבה האוכלוסייה היהודית גדלה לאחר הכרזת העצמאות והגיעה לכ־22,000 יהודים. עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בט"ז בכסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 1947), ערכו תושבי לבנון ופלסטינים שעזבו את ישראל במלחמת העצמאות פרעות ביהודים. מאז ועד היום הורע מצבם של יהודי לבנון והם היגרו מחוץ למדינה. כיום נותרו בלבנון כ-100-50 יהודים בלבד.

בשנת תר"ל (1869) נעשה ניסיון להקים בית ספר "אליאנס" בלבנון, אך הניסיון לא צלח. בשנת תרל"ט (1878) הוקם בית ספר לבנות בביירות ובשנת תרמ"א (1880) הוקם בית ספר לבנים בעיר. אחד המאפיינים המיוחדים של פתיחת בית הספר בביירות הוא, שהרבנים לא התנגדו לחינוך של "אליאנס" ואף שלחו את ילדיהם ללמוד שם. בשנת תרס"א (1900) למדו בבתי הספר של "אליאנס" מאות תלמידים, ובמשך הזמן נפתחו עוד ארבעה בתי ספר בעיר ביירות ובית ספר אחד בעיר צידון. אחד מבתי הספר בביירות היה בית ספר מקצועי. תלמידי "אליאנס" זכו לחינוך מעולה. נוסף על רמת לימודים גבוהה, התלמידים רכשו מיומנות בארבע שפות ויכלו להתאקלם בקלות בכל מדינה אחרת במזרח או במערב. בשנת תש"י (22.1.1950) הניחה קבוצת מחבלים בראשות ג'ורג' חבש פצצה בבית הספר בביירות. כתוצאה מן הפיצוץ, נהרס חלקו הגדול של המבנה והמנהלת, מדאם פנסו, נהרגה יחד עם אב הבית. למרות החורבן והצער על מות המנהלת, התעשתה הקהילה ובנתה מבנה חדש סמוך לרחוב ג'ורג' פיקו. לימים נקרא הרחוב כולו "רחוב האליאנס", על שם בית הספר. בית הספר שגשג ומנה יותר מ-1,000 תלמידים. מלחמת ששת הימים הביאה להגירת חלק מיהודי לבנון ומספר התלמידים הלך ופחת. בית הספר נסגר בשנת תשל"ו (1975) עקב מלחמת האזרחים בלבנון.