תטואן היא עיר נמל לחוף הים התיכון בצפון מרוקו. הקהילה היהודית שחיה בה ידעה עליות ומורדות. בשנים תק"ן-תקנ"ב (1792-1790) נערכו ביהודים פרעות בידי הסולטאן יזיד. בתקס"ח (1808) פורסם צו גירוש ליהודים ממרכז העיר והדבר הביא לבניית הרובע היהודי של תטואן, "חודרייה", מחוץ לעיר. בתר"כ (1860) כבשו הספרדים את תטואן ותקופת שלטונם הקצרה חיזקה את תחושת הביטחון של היהודים, שנהנו מחירות תרבותית, פוליטית ודתית. בשנת תרע"ב (1912) חזרה תטואן לשלטון ספרד, ובעקבות זאת זכו היהודים להקלות והותר להם להתגורר מחוץ ל"חודרייה". בתרצ"א (1931) היו בעיר 6,248 יהודים, בתשכ"ח (1968) נותרו בה כ-1,000 יהודים בלבד. בתשנ"ה (1995) חיו בתטואן 200 יהודים.

הקהילה היהודית העניקה במשך תקופות ארוכות מקלט לאנוסים והם יכלו לחזור ליהדותם. ברובע היהודי היו 17 בתי כנסת ועשר ישיבות. בתוך הקהילה היהודית, המשפחות העשירות דאגו לעניים באמצעות רשת מוסדות רווחה של הקהילה. חברת אליאנס – כל ישראל חברים פתחה בתטואן את בית הספר הראשון שלה בשנת תרכ"ב (1862). בתרמ"ב (1882) נפתח בית הספר לבנות של אליאנס. נוסף על כך, הפעילה אליאנס בית ספר אחד נוסף ובית ספר מקצועי לילדים, תלמוד תורה "יגדיל תורה", על שם הרמב"ם וישיבה על שם בן הרוש. בתי הספר העניקו חינוך מודרני בספרדית ובצרפתית, וכללו גם מקצועות יהודיים ולימודי עברית.
אלגרינה בן שימול הייתה תלמידה אחת מתוך אלפי לומדים ברשת אליאנס, שמנתה כ-50 בתי ספר במרוקו. אמה, מסודי, פעלה לצד הרב נהון להקמת בתי ספר לבנים ובנות בתטואן, במטרה לשפר את חיי ילדיה מבחינה מקצועית וכלכלית. אלגרינה ואחיותיה היו מורות בבתי ספר שונים של הרשת והיו חלק מהשינוי שחל במעמדן ובתפקידן של נשים במרוקו. לכניסתו של החינוך המודרני לנשים במרוקו תפקיד חשוב בשינוי מעמדן של נשים יהודיות במשפחה, בקהילה וביהדות מרוקו בכלל.