"בשם אלהים המבורך... אשר ברא את השמיים ואת הארץ, והנהיגנו בחרבה דרך ים סוף לארץ אשר הבטיח לנו, הנני, אדולף יצחק יעקב כרמיה נשבע שלא אשקר. והיה אם אמצא נשבע לשקר, יענישני ה' אלוקינו בצרעתו של גיחזי ונעמן ובעונשו של עלי, ותפתח האדמה את פיה ותבלעני חיים, כמו את דתן ואבירם".
אדולף כרמיה לא היה רגיל לשבת על דוכן הנאשמים. הוא לא האמין שהוא עומד לדין על אותן האשמות שווא שמצא עצמו כעורך דין מייצג לא מעט יהודים.

מה כבר עשה? בסך הכל פעל עם משה מונטיפיורי למען העצורים בעלילת הדם בדמשק. איך היה יכול לשבת מנגד ולא לעשות דבר?
השופט נכנס לבית הדין, כולם נעמדו והתיישבו לפי סימן שלו, בית המשפט היה מלא באנשים. כשעלה כרמיה לדוכן העדים לחקירה, הוא החליט לא להשבע באופן המקובל בבתי הדין של צרפת מדינתו ובחר בשבועת היהודים המשפילה. אותה שבועה בת מאות שנים שטרם בוטלה. כל עוד יהודים נאלצים להיות מובדלים ומושפלים בכל פעם שהם נשבעים בבית דין מוסלמי או נוצרי, הוא ישבע כיהודי. אף אחד מאנשי בית הדין האזרחי לא תיקן אותו ואפשר היה לחוש את המבוכה בקהל. השאלות שהופנו לכרמיה היו נוקבות.
"האם ניצלת את כוחך הפוליטי כחבר פרלמנט על מנת לסייע לאותם עצורים בדמשק?"
"מיהם אנשי הפרלמנט הצרפתי שהיו מעורבים בפעולות שביצעת?"
"מה הקשר בינך לבין איש העסקים משה מונטפיורי?
"מהיכן אתה מכיר את אותם יהודים בדמשק?"
"מה הביא אותך לעמוד בראש משלחת של יהודים מכל העולם בתור אזרח צרפת?"
"למי שמורה נאמנותך? לעם היהודי או לאומה הצרפתית?"

כרמיה לא עמד במבול השאלות, התובע לא נתן לו לענות, הוא כמעט איבד עשתונות ואז לקח נשימה עמוקה וענה. "אני נאמן למולדתי צרפת, נאמן יותר מכל אזרח צרפתי. ומתוך נאמנות זו למדתי משפטים ורציתי להגן על אלו שסובלים מחוסר צדק - בעיקר אלו שנפגעים מרדיפות פוליטיות ודתיות. האומה הצרפתית חורטת על דגלה להיות ליברלית ונאורה ולהביא בשורה של צדק, שיוויון וזכויות אדם ולכן לא יתכן שהקונסול הצרפתי שלנו יפעל בחוסר צדק ויעודד התעללויות בחסרי ישע אי שם בדמשק. אני לא יכול שלא לצאת נגד דעות חשוכות שמובילות למסכת של עינויים כלפי עם מסוים על לא עוול בכפם. הדת היהודית והיהודים בדמשק נרדפים. החלטתי לקחת את הסיכון בעבור הוצאת האמת לאור- גם אם אאלץ לאבד את תפקידי ולשבת במאסר." אמר כרמיה בביטחון מהול בזהירות.

עיני כל העם היו נשואות לפסק הדין. האם יתחשב השופט בכך שהיה ציר בפרלמנט הצרפתי ובנאמנותו לעם הצרפתי או שמא ישלם את מחיר כבד על מעשהו? השופט ידע מהו מעמדו של כרמיה אך גם ידע כי נאמנות אזרחית עומדת על הדוכן המסוקר תקשורתית ולא יכול היה להרשות לעצמו להקל. בפסיקה הוחלט על מאסר.
כרמיה נכנס לבית הכלא, הוא לא האמין שבית המשפט יאשים אותו בחוסר נאמנות ויחד עם זאת, היה מוכן לשלם את מחיר האחריות שלקח על יהודי דמשק. ב- 3 במרץ 1846 הופיעה מודעה בעמוד הראשי של כל עיתוני צרפת: "שבועת היהודים בוטלה כעבור 13 מאות!", הסוהרים העבירו לו את העיתון בחשאי. לשמחתו בית המשפט הבין סוף סוף שהשבועה נוגדת את החוקה ולא רלוונטית. בעיתון ציטטו קצת את הסבריו על ההיבטים ההיסטוריים של השבועה היהודית.
"קשה להאמין שהאומה הצרפתית עוד פועלת לפי החלטתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון אשר החליט במאה השישית לספירה שבגלל שתפילת כל נדרי העתיקה יכולה לבטל נדרים ושבועות שנודר האדם, היהודים לא אמינים בבית המשפט. הקיסר המציא להם שבועה מיוחדת בבתי הדין הנוצריים והמוסלמים. השבועה היתה מתקיימת בבתי הכנסת וכללה צרורות של קוצים סביב הצוואר או הבטן, דריכה על עור מדמם של בהמה ושבועה בספר התורה הפתוח, לעיתים תוך קריאת כל הקללות על ידי רב בית הכנסת." אזרחי צרפת התקשו להאמין לכל פרטי המידע ההיסטוריים שנכתבו בעיתון...
כשנתנו לו בעיתון את הקרדיט על ההצלחה בביטול שבועת היהודים היה לו חשוב לחלוק את ההצלחה וכשהתראיין מתוך בית המעצר אמר כך. "זכיתי לפעול למען ביטול השבועה לצד אנשים שלקחו סיכונים גדולים ממני, שעמדו על שלהם חרף שלטונות החוק ופעלו למען הוצאת הצדק לאור וחשיפת היופי והאמת שבדת היהודית. היהודים בדמשק לא היו אחראים להיעלמותו של הנזיר הנוצרי ומשרתו המוסלמי, ולא אפו מדמם מצות. תפילת כל נדרי היהודית אינה פתח מילוט עבור יהודים מעמידה במילתם, יהודים כמו שאר העמים עושים ככל יכולתם לנהוג ביושר ואמת."
שנתיים לאחר הבשורות המשמחות הללו, בשנת 1848, התמנה לשר המשפטים הצרפתי. לא היה לו ספק שבזכות חתירתו לצדק לאורך הדרך הוא הגיע לתפקיד זה, הוא היה גאה וחדור שליחות.

כרמיה המשיך לעסוק בצרכי הציבור וכך התגלגל בערב אביבי של שנת 1860 לביתו של קרל נטר. הוא לא היה היחיד, את מרבית המוזמנים הכיר, כולם אנשים בעלי שם והשפעה בצרפת. קרל נטר פתח את הפגישה.
"כולנו מכירים את עלילת הדם באחינו אשר בדמשק וכן את הפרשה של אדגרדו לוי מורטַארַה. לפני שש שנים ילד בן שנתיים מאיטליה הוטבל בסתר על ידי עוזרת הבית הנוצרייה של המשפחה. היא חשבה שכך תציל אותו ממחלה שחלה בה. חשוב שכולנו נבין כי הטבילה נחשבת על ידי הכנסייה כתקפה לכל דבר. לפיכך, נחשב מורטארה לקתולי לפי החוק ששולט במדינה. והנה שוב אנחנו נתקלים בעוולות שנעשות כלפי יהודים. לא מזמן היא סיפרה על כך לרשויות המדינה ואלו הודיעו כי החוק אוסר על גידול של קתולי בידי לא-קתולים, ולכן הגיעה המשטרה ולקחה את הילד מידי הוריו כדי שיחונך על ידי הכנסייה. כל מאמצי המשפחה להחזיר את הילד לידיהם נכשלו."
הסיפור המוכר גרר פרצופים כועסים ועצבנות מופגנת בקרב יושבי החדר...
"לשמחתנו" המשיך נטר, "השמועה פשטה בכל רחבי העולם ונראה כי ישנה מחאה נגד הכנסייה הקתולית ברחבי אירופה וארצות הברית. היהודים בעולם כמובן רוגשים ורועשים גם הם. נתכנסנו כאן היום מתוך צורך השעה והמציאות המצערת, עלילות הדם נגד יהודים מסוכנות מאוד, וכדאי שנחשוב כולנו על הקמת ארגון של ערבות הדדית בעבור יהודים בכל העולם"
החברים החלו משמיעים את דבריהם, כרמיה הקשיב לכולם.
"עלינו לנצל את שעת הרצון הזו, ידענו ימים קשים לעם היהודי ללא תמיכה מאירופה ואמריקה."
"ערבות הדדית חייבת לכלול יהודים בכל מדינה ומדינה, הגיעו אלינו כבר סיפורים מארצות ערב בהם יהודים נתונים להשפלות מצד השלטון המוסלמי והם עומדים חסרי הגנה ומשאבים מול פרעות יומיומיות".
הדיונים לא פסקו וקולות רבים שטפו את החדר.
"עלינו לגייס כספים רבים לטובת מהלך שכזה, עלינו לדבר עם אנשי ממון יהודים כדוגמת הברון הירש והשר מונטיפיורי. הקמת ארגון היא משהו שהם ודאי ירצו לתמוך בו! אוכל לפעול למען כך, אני אורח רצוי אצל נכבדים אלו".
"אבל הכספים לא יוכלו להספיק! הם רק מנציחים את העוני! זה לא יעזור, אנחנו צריכים להפוך את היהודים לבעלי כוח ואמצעים להגן על עצמם." אמר מי שישב לימינו של כרמיה.
"עלינו לפעול להקמת בתי ספר ליהודים. בכוחו של חינוך טוב, המעודד מקצוע והתפתחות בכל התחומים לשפר את תנאי המחייה של היהודים" הוסיף כרמיה.
כעבור כמה שעות של דיונים סוערים בין החברים הם נתנו שם לארגון החדש שהקימו.
"אליאנס- כל ישראל חברים". 'אליאנס' בצרפתית היה 'הברית', אותה הברית שכולם חתמו עליה. ביחד, מלאי התרגשות, הם חזרו על שם הארגון. את האמנה של הברית בינהם בחרו להפוך לכרוז שיחולק בין היהודים ויכלול את עקרונות היהדות והמהפכה הצרפתית - שיוויון, צדק, זכויות אדם אמונה באל אחד וציפיה לגאולה עבור כל האנושות.
בשעת לילה מאוחרת התפזרו כל החברים לביתם. כרמיה צעד בשקט הביתה ולפתע שמע את עצמו ממלמל: "כל ישראל ערבין זה לזה". התרגשות אחזה בו כל הדרך הביתה, הוא חשב שהוא שומע את פעמי המשיח. לפעמים להחלטה אחת שמתקבלת בחדר סלון עם חבורה של אנשים יש ניחוח של גאולה אמיתית. הוא לא שם לב כמה מהר הגיע הביתה.